עיתון בית ספר. עיתון???

ספרים דיגיטליים, עיתון בית ספר מתוקשב- האם מדובר בהיברידיות (גם ישן וגם חדש) או שמדובר בהכלאה שנוצרה עקב דפוסי חשיבה שעדיין לא הספיקו להתעדכן?
ד"ר דובי וייס מדבר על הנטייה הטבעית שלנו "להסתכל במראה האחורית": כאשר נכנסת טכנולוגיה חדשה לחיינו, אנחנו מאמצים אותה על מנת לשדרג את היישומים בהם אנו משתמשים, אך פועלים בה מתוך חשיבה מוגבלת של הדבר שאותו אנו מכירים.
הספרים הדיגיטליים כדוגמה, בראשיתם היו ספרים מודפסים שנסרקו על מנת שניתן יהיה להשתמש בהם באמצעות המחשב. כיום, במבט (קצר יחסית) לאחור, זה לא נשמע חדשני באופן מיוחד, אבל זה היה צעד ראשון משמעותי. בהמשך נוספו בספר הדיגיטלי קישורים, ולאחר מכן (או במקביל) הרבה יותר קישורים למגוון יישומים, כגון סרטונים, סימולציות, תכנים טקסטואליים המרחיבים את המידע המקורי ועוד.
היום ה"ספר" הדיגיטאלי הוא בעצם אתר המרכז עצמי למידה שונים בנושא מסוים, ומאפשר למורה גמישות בבחירת תכני ההוראה וסדר הפעילויות ביחידת הלימוד.
אז למה בעצם נשאר השימוש במונח "ספר"? כנראה מהסיבה החזקה הזו, ההרגל. אנחנו "מסתכלים במראה האחורית", פועלים מתוך הרגל מצומצם בתוך טכנולוגיה שמאפשרת לנו הרבה יותר.

ברשומה הקודמת סיפרתי על הפעילות שאני עורכת עם קבוצת תלמידים בנושא עיתון בית הספר. התלמידים התלבטו אם ליצור עיתון אינטרנטי (מתוקשב) או עיתון מודפס על נייר. להפתעתי בהצבעה הראשונה התפלגו הקולות ל-50% לטובת כל אחת מהאפשרויות. הופתעתי, מכיוון שסברתי שתלמידים שנולדו לתוך העולם הדיגיטלי (ילידים דיגיטליים), יבחרו באופן טבעי במדיה זו. נוכחתי לדעת שההרגל, הדבר המוכר, הוא לפעמים חזק עד כדי כך שמנטרל את יכולת החשיבה היצירתית והביקורתית שלנו.
מכיוון שלא יכולתי לוותר על ההתנסות ביצירת עיתון אינטרנטי, שאלתי את התלמידים שבחרו באפשרות יצירת עיתון מודפס על נייר מהי הסיבה לבחירתם. כל אחד מהם, ברגע שניסה לתמלל לעצמו את בחירתו, הבין שהשיקול המרכזי שעמד לנגד עיניו הוא ההרגל. בהצבעה השנייה שקיימנו היה רוב מוחלט לטובת הפקת עיתון אינטרנטי. יצאנו לדרך.

ולמה בעצם הנושא הזה ממשיך להטריד אותי?
ככל שאנחנו נכנסים לעבודה בעיתון האינטרנטי, אני מזהה בעצמי את המקומות שבהם אני תפוסה בהרגלים של עצמי:
אני מדברת במונחים של "פעם", של עיתון נייר: תוהה מתי יצא הגיליון הראשון שלנו (גיליון??? אנחנו כבר לא מהדורה מודפסת!), מתלבטת איך נכון לארגן את ארכיון העיתון (גיליון ינואר, גיליון פברואר? אבל הדברים זורמים ברצף שלא נכון להפריד אותו שרירותית רק בגלל מספרים המופיעים בלוח השנה). אני מזהה שפחות נכון לקרוא למהות הזו שמתחילה להיווצר "עיתון", זה יותר "מקום".
לדוגמה, מפגש מקרי בהפסקה עם תלמידה שאוהבת לצלם ומחפשת מקום שדרכו תוכל להציג לעולם את צילומיה, הוביל לפתיחת דף ב"עיתון", שבו תלמידים יוכלו לספר את הסיפור של עצמם, לחשוף, קודם כל עבור עצמם, ועל הדרך- גם עבור העולם, את נקודות החוזק שלהם. יש כאן הזדמנות למהות צומחת, מתעדכנת, משתנה. משהו שהוא הרבה יותר מעיתון, מונח שמרגיש קצת סטטי. יש כאן הזדמנות להוויה.

אני חשה שהמשימה העיקרית שלי בפעילות עם קבוצת התלמידים בנושא עיתון בית הספר, היא לבחון בכל רגע נתון את המקומות בהם החשיבה שלי מקובעת במונחים ישנים, את הנטייה שלי "להסתכל במראה האחורית" ולפעול מתוך כוחו של ההרגל. למעשה הפעולה העיקרית שלי היא להוציא את ה"עיתון" מתוך העיתון המתוקשב, על מנת לאפשר לדבר החדש לצמוח, להגדיר את עצמו תוך כדי תנועה.

עיתון אינטרנטי או מודפס על נייר? כוחו של הרגל

בעידן הטכנולוגי בו אנו מצויים, כאשר ספרים ואנציקלופדיות נותרים ללא כל שימוש עקב זמינות הידע המאפיינת את האינטרנט, כאשר מהדורות עיתון מודפס על נייר מפנות את הדרך לעיתונים הדיגיטליים, כאשר כמעט כולנו מחוברים דרך קבע לסמארטפונים שלנו ומקבלים עדכונים ומידע בכל נושא שמעניין אותנו בזמן אמיתי, היה נראה לי אך טבעי להביא את המשב הטכנולוגי הזה אל תוך בית הספר באמצעות הפקת עיתון בית ספרי.
אני שייכת לדור "המהגרים הדיגיטליים", הדור שלא נולד וצמח לתוך ההוויה הדיגיטלית. אנחנו נדרשנו ללמוד את מיומנות הקיום בסביבה אינטרנטית על מנת להיות שייכים, רלוונטיים. רבים מאיתנו עדיין עורגים לספר הכתוב, למגע, לריח, להוויה של שיטוט בעולמות רחוקים דרך המדיה המוכרת כל כך.
התלמידים שלי לא שם. הם "ילידים דיגיטליים", הם גדלו בסביבה זמינה של מכשירים דיגיטליים כגון מחשבים, טאבלטים וסמארטפונים. את המידע שלהם הם צורכים מאתרי אינטרנט, בדרך כלל באמצעות מדיה אודיו- ויזואלית, את החברויות שלהם הם מתחזקים בפייסבוק, קשר העין- יד שלהם מהיר ואיכותי ברמות מעוררות קנאה, אבל ספר כתוב? לא, זו לא המדיה שלהם.
אני מלמדת בבית ספר לחינוך מיוחד, שבו תלמידים בעלי לקויות למידה מורכבות. ילדים שאינם סובלים מלקויות למידה אינם נוטים היום לקרוא ספרים (למעט "חובות" במסגרת שיעורי ספרות). עבור לקויי למידה קריאת טקסטים היא משימה מורכבת הרבה יותר, ועל כן צריכת מידע באמצעים חלופיים שהאינטרנט מאפשר, כגון סרטונים, מסייעת לעקוף חלקית את הלקות.

אני עובדת עם קבוצת תלמידים מכיתות ז'-י"ב על הפקת עיתון בית ספר, באמצעות יחידת לימוד שפיתחתי במהלך הלימודים במגמת תקשוב ולמידה. זו פעם ראשונה שמופק בבית הספר עיתון (למעט עיתונים שכבתיים או כיתתיים בודדים), ולכן אין מסורת לגבי הפורמט המתאים לו. לאורך תהליך פיתוח יחידת הלימוד היה ברור לי שהתלמידים יבחרו בעיתון אינטרנטי, כי "שם הם חיים", אך עדיין היה חשוב לי להציג בפניהם את החלופות, עיתון מודפס על נייר ועיתון אינטרנטי, על מנת שיערכו בחירה מושכלת.
חשוב לציין שהתלמידים שבחרו להצטרף לצוות העיתון ציינו בשלב הגשת המועמדות את "כוונתם המקצועית": שאיפתם להיות כתבים, צלמים, עורכי סרטים וכד'. יותר ממחצית מהצוות בחר בתחום הגרפי, שכמובן יש לו מקום נרחב, לעיתים בלעדי, בעיתון אינטרנטי.

עיתון אינטרנטי או מודפס על נייר?

בשלב הבחירה בין עיתון אינטרנטי לעיתון מודפס על נייר, עלו טיעונים רבים לטובת עיתון אינטרנטי, כגון התאמה לתלמידים לקויי למידה שיכולים לצפות בסרטונים או להאזין לכתבות מדובבות, חדשנות ועדכניות, זמינות מכל מקום ובכל זמן, לא קיימת עלות כספית, שמירה על הסביבה וכד'. יתרונות עיתון הנייר כללו בעיקר את האפשרות לגלגל אותו לצורך קטל זבובים, וכן האפשרות ללכת איתו לשירותים, שתי איכויות מרשימות, אבל בהקשר של עיתון בית ספר, יתכן שמעט פחות משכנעות...
ועדיין, בשיחות לא רשמיות עם התלמידים הבנתי שרבים מהם מעדיפים עיתון נייר, מהסיבה ש"עיתון זה מנייר", "גם בבית הספר הקודם שלנו היה עיתון מנייר", "תמיד רציתי שגם בביה"ס שלי יהיה עיתון, כזה שמחזיקים אותו". היתה שם ערגה למוכר ולידוע, למסורתי, לעולם וודאי המורכב מאוסף פריטים ידועים מראש.

מתוך רצון לצמצם את השלכות ההתרפקות הזו על מסורת עיתון הנייר, פניתי לצוות ההנהגה הירוקה, הפועל בהנחייתה של ריקה ליטרט, ואני שותפה בו. תפקיד הצוות להוביל את כלל בית הספר למודעות אקולוגית והתנהלות מעשית "ירוקה". תלמידי ההנהגה הירוקה קיימו דיון בנושא, והחליטו שלא יאפשרו להוציא בבית הספר עיתון מודפס על נייר, מכיוון שהפקתו תגרום לפגיעה במערכת האקולוגית של כדור הארץ (כריתת יערות, צריכת משאבי ייצור ושינוע, זיהום הסביבה וכד').
התלמידים החליטו לנקוט עמדה חד משמעית ולהתערב בדיון צוות העיתון באמצעות הפקת סרטון קצר הממחיש את ההשלכות האקולוגיות של בחירה בעיתון מודפס על נייר. הסרטון הוצג לתלמידי צוות העיתון במהלך הדיון בקבוצתם.

לא לעיתון נייר! הנהגה ירוקה, שפרירים ב'

להפתעתי הרבה, לאחר תהליך שאם מסתכלים עליו במבט אובייקטיבי, ניתן לראות שהוא מצביע באופן ברור על בחירה בעיתון אינטרנטי, מתוך צוות של 16 חברי עיתון, הצביעו 8 בעד עיתון אינטרנט ו-8 בעד עיתון מודפס על נייר.
בשאלה של חדשנות מול מסורת, רלוונטיות וצרכים מול הרגלים, עדיין אין הכרעה.

כנראה שנצטרך לחשוב על שילוב של הדברים, לפחות עד שהלא מוכר החדש יהפוך למוכר ובטוח ויאפשר להתקדם הלאה, לעבר לא מוכר חדש.

שינוי מציאות באמצעות משחקי מחשב- 2

ברשומה הקודמת שכתבתי, "שינוי מציאות באמצעות משחקי מחשב", התייחסתי להצעתה של ג'יין מק'גוניגל, מעצבת משחקי מחשב, על פיה אם המין האנושי יתאחד וישחק במשחקי מחשב משמעותיים, "משני עולם", נאפשר לעצמנו חיים משמעותיים ואיכותיים יותר על פני כדור הארץ.

ככל שאני חושבת על הרעיון שלה, נראה לי יותר ויותר שראוי למנף אותו לטובת הקיום האנושי.

קיימים שני היבטים משמעותיים בשימוש ב"מומחיותם של הגיימרים" לטובת האנושות:

• ההיבט המיידי- פתרון בעיות ספציפיות.
• ההיבט "הקוסמי"- שינוי מצב תודעה קולקטיבי.

ההיבט המיידי- פתרון בעיות ספציפיות:

ניתן למצוא דוגמאות שונות למשחקי רשת שנועדו לאתגר גיימרים לצורך פתרון בעיות בתחומים מדעיים, אקולוגיים, חברתיים וכו'. במאמרון "פרס הנובל ברפואה שמור לגיימרים" מתאר ד"ר רועי צזנה (ד"ר לננו טכנולוגיה) משחק שפותח ע"י דיוויד בייקר וזוראן פופוביץ', חוקרים מאוניברסיטת וושינגטון, ובו נתבקשו גיימרים להתנסות בקיפול חלבונים (חיזוי המבנה התלת מימדי של החלבון על פי חומצות האמינו המרכיבות אותו), בהתאם לחוקי הפיזיקה והכימיה.
על פי המאמרון "מה חסר למחשב? אינטואיציה אנושית" שפורסם במגזין "גליליאו", בראש הקבוצה שזכתה במשחק, כלומר סיפקה פתרונות מיטביים לבעיות הסבוכות בביוכימיה שהוצגו במשחק, עמד ילד בן 13. לחברי הקבוצה לא היה כל רקע מדעי בתחום החלבונים, אך הם התייחסו לבעיה מנקודת ראות של משחק מחשב. השימוש בכישוריהם של הגיימרים, תוך שימוש ב"משחקים" הנכונים, עשוי להוביל לפריצת דרך מדעית בתחום הרפואה.
דוגמה נוספת היא המשחק Superstruct, שפיתח "המכון לחקר העתיד" בשנת 2008. במשחק הוצג מצב בו נותרו 23 שנים לחיי האדם על פני כדור הארץ, והגיימרים נתבקשו להמציא את העתיד בתחומי האנרגיה, המזון, הבריאות והביטחון, וכן ליצור רשת הצלה חברתית. כ-8000 גיימרים שיחקו במשחק, ובחלקם המציאו פתרונות יצירתיים למצבי המשבר שהוצגו, פתרונות שיכולים לתת מענה למצבים שונים במציאות.

ההיבט "הקוסמי"- שינוי מצב תודעה קולקטיבי:
חשיפה לתכנים או למצבים מסויימים מובילה לשינוי תודעה, הבאה לידי ביטוי בשינוי בהתנהגות, בעשייה.
מחקרים רבים נערכו לבדיקת הקשר שבין השפעת חשיפה למהות מסוימת על ההתנהגות. במאמר "תרפיה בצבע- כל גוון משפיע" מתארת ד"ר שולמית רונן את השפעת החשיפה לצבע מסוים על הלך הרוח של הנבדק.
להלן מספר דוגמאות לשימוש בצבע והשפעתו על התנהגות האדם:

• מערכת בתי הכלא בקליפורניה משתמשת בתאי הרגעה לאסירים הצבועים בגוון ורוד, מאחר שהצבע מרגיע ומנטרל אנרגיות תוקפניות.
• גשר לונדון שהיה צבוע בשחור שימש לעתים קרובות אנשים שביקשו להתאבד. לאחר שנצבע בירוק, ירד שיעור המתאבדים שם בכ-34%.

דוגמה נוספת להשפעת חשיפה לדפוס התנהגות מסוים על קבלת החלטות מתוארת במאמרון "השפעה של משחקי מחשב אלימים על שיתוף פעולה עם הזולת", שם מוצג בקצרה מחקרם של בראד שיז וויליאם גראציאנו, שבחנו את השפעת אלימות משחקי המחשב על קבלת החלטות. במחקר חולקו המשתתפים לשתי קבוצות- האחת שיחקה בגרסה אלימה למשחק מחשב מסוים, והשניה בגרסה לא אלימה של אותו משחק. בהמשך קיבלו המשתתפים משימה שבדקה את נטייתם לנצל את בן זוגם למשחק או לשתף איתו פעולה. משתתפים ששיחקו בשלב א' בגרסת המשחק האלימה, נטו לנצל את בני זוגם, יותר מאלו ששיחקו בגרסה הלא- אלימה. תוצאת המחקר מעידה על השפעת אופי משחק המחשב על התפיסה האישית, ולכן גם על ההתנהגות.

דוגמאות אלו ורבות אחרות מעידות על כך שחשיפה לתוכן מסוים עשויה להשפיע על מאפייני חשיבה ותפיסה, ולכן יש חשיבות לתכנים אליהם אנו נחשפים. אם קבוצה משמעותית בגודלה של גיימרים תעסוק במשחקים בעלי אופי "חיובי" מבחינת האנושות, עשוי להתפתח שינוי בתפיסה של הפרטים, שיביא לשינוי בתפיסה הציבורית, עקב שיתוף פרטים רבים בתהליך.

שימוש מאסיבי במשחקי מחשב בעלי אופי של תמיכה חברתית, משחקים המאפשרים איתור פתרונות לשיפור בתחומים רפואיים, כלכליים, מדיניים וכד', הינו בעל פוטנציאל להביא לאנושות מגוון פתרונות- הן בהיבט הפרקטי הנקודתי, והן בהיבט של העמקת המודעות וההקשבה לצרכי הזולת (השכן ממול או כדור הארץ כולו). פיתוח משחקים כאלו עשוי לתמוך בקיום המשותף שלנו כאן על כדור הארץ, ולכן חשוב להשקיע משאבים תקציביים וחשיבתיים בכך.

שינוי מציאות באמצעות משחקי מחשב- 1

"גישה היא דבר קטן שעושה הבדל גדול" (וינסטון צ'רצ'יל, מתוך ויקיציטוט).

לאחרונה צפיתי בסרטון ב-TED, סרטון מעורר השראה מבחינתי, ובו מציעה ג'יין מק'גוניגל, מעצבת משחקי מחשב, תפיסה לפיה ניתן לנצל את משאבי ה"גיימרים" המושקעים במשחקים, כגון זמן, מיקוד, עניין וכד', ובאמצעות משחקי המחשב, לפעול למען עולם מציאותי טוב יותר.
בעבודת הדוקטורט שלה חקרה מק'גוניגל את התופעה בה אנשים חשים שהם טובים יותר במשחקים מאשר בחיים האמיתיים. לטענתה, במשחק אנשים מונעים להשפיע, לשתף פעולה, לסייע בהתראה קצרה, להתמיד במציאת פתרון לבעיה ככל שיידרש וכד'. בחיים האמיתיים לעומת זאת, אל מול מצב של כישלון או קושי ניכר, אנשים חווים תסכול, חרדה, תחושה שהוכרעו על ידי המציאות.
על פי מחקר שפורסם לאחרונה, "גיימר" ממוצע במדינה מערבית מבלה עד גיל 21 כ-10,000 שעות במשחקי רשת, שיעור דומה לכמות השעות אותה הוא מבלה בבית הספר.
בספרו "outliers" בוחן העיתונאי הקנדי מלקולם גלדוול את הגורמים התומכים ברמת הצלחה גבוהה. הוא מציין את "כלל 10,000 השעות", וטוען כי על מנת להגיע למומחיות בתחום כלשהו, יש להשקיע כ-10,000 שעות בתרגול משימה ספציפית (בין הדוגמאות שהוא בוחן: הביטל'ס, ביל גייטס ועוד).
ג'יין מק'גוניגל מנסה להגדיר את ההיבטים בהם ניתן להפוך למומחים/ אמנים באמצעות יישום "כלל 10,000 השעות" בתחום משחקי המחשב. היא מונה ארבעה תחומים:

• אופטימיזם- רצון להתגבר על מכשולים וקשיים, מתוך אמונה בהצלחה.
• בניית קשרים, מתן אמון ושיתוף פעולה- באמצעות יצירת אינטראקציה עם שחקנים נוספים.
• "יצרנות מאושרת"- עשייה מתוך נחישות והתמדה בפעילות בעלת משמעות, גם כאשר הפעילות אינה פשוטה.
• משמעות אפית- התשוקה להתחבר לסיפורים אנושיים בקנה מידה גלובלי.

מק'גוניגל טוענת שה"גיימרים" נוטים להאמין שהם מסוגלים לפתור בעיות במשחקי הרשת ולא בעולם האמיתי. היא מנסה למצוא את הדרכים ליצור את הטרנספורמציה מהווירטואלי אל המציאותי, על מנת להשתמש ביכולותיהם לצורך סיוע בחיי היומיום הפיזיים. 

באמצעות פיתוח משחקי רשת בתחומי צרכנות ואקולוגיה, היא יצרה סביבת התנסות עבור ה"גיימרים" (לדוגמה, מחסור עולמי בנפט) ועקבה אחריהם במהלך מספר שנים. במהלך התקופה הטמיעו השחקנים דפוסי התנהלות מתוך המשחק בחייהם המציאותיים ושימרו אותם. כמו כן הוצעו ע"י המשתתפים מגוון פתרונות יצירתיים לבעיות בתחומים חברתיים, כלכליים, רפואיים וכד', המרוכזים באתר superstructgame.net.

מק'גוניגל מסכמת את דבריה בתקווה שאם נתאחד ונשחק משחקים משמעותיים, נשחק משחקים "משני עולם", נאפשר לעצמנו חיים משמעותיים וטובים יותר על פני כדור הארץ.

המציאות כפי שאנו מגדירים אותה עבור עצמינו אינה "מציאות אובייקטיבית". תפיסת המציאות שלנו נקבעת על סמך הפרשנויות שלנו להתנסויות ולחוויות שעברנו במהלך השנים.
החוויות הללו מעצבות את ההכרה שלנו. הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו, הוא זה שישפיע על ההתנהלות שלנו בחיי היומיום, על הערכים שלנו.
לדעתי התפיסה שמביאה מק'גוניגל, הרעיון של הימצאות מספר שעות ביום בתוך חוויה של נתינה, שיתוף, העצמה- גם אם באמצעות משחק, תשפיע על החוויה הכוללת שלנו ועל ההתנהלות במציאות שמעבר למשחק הרשת.
יתכן שלמשחקי ההרג והמלחמה שברשת, הרווחים כאן כבר לא מעט שנים, יש השפעה על הגברת האלימות שאנו רואים סביבנו. יתכן ששימוש במשחקים המקדמים חשיבה על סוגיות נשגבות יותר, יביאו לשינוי בהתנסות הווירטואלית, ועקב כך שינוי בעשייה במציאות.

אני מצטרפת לסיכום דבריה של מק'גוניגל, אני מעריכה ששימוש במשחקים התומכים באנושות,  בהיבטים אקולוגיים, חברתיים, כלכליים וכד', יאפשרו חיים משמעותיים וטובים יותר.

להמשך...

הציון המעצים

הרבה מאד נאמר בגנותם של הציונים. המבחנים הסטנדרטיים והביקורת הנלווית אליהם הוציאו "שם לא טוב" לציונים, לצורך של מערכת החינוך לסווג ולקטלג תלמידים בכל זמן נתון, על חשבון העמקה בתהליך החינוכי, בחיבור ל"מהות הפואטית" של הלמידה.

אני מלמדת סרטוט ותקשוב בבית ספר על יסודי לחינוך מיוחד- תלמידים בעלי לקויות למידה מורכבות. בשיעורי הסרטוט התלמידים מקבלים דוגמאות לדגמים גרפיים, ומסרטטים אותם תוך התייחסות לכיוונים, למידות וכד'. כל העבודות מוגשות לבדיקה, ומוחזרות לתלמידים עם משוב מילולי (תומך אך ענייני) וציון מספרי. 

בשבוע שעבר החזרתי עבודה לאחת התלמידות (תלמידה חדשה בבית הספר). בעשר הדקות שלאחר מכן היא הייתה עסוקה בניהול מספר שיחות טלפון נרגשות, בכולן נשמע טקסט אחיד: "קיבלתי 100 בסרטוט!". למרות שלא מקובל לנהל שיחות טלפון בשיעור, המעמד היה מרגש מכדי שאוכל להפריע לו. לאחר מכן היא סיפרה לי שמעולם, מאז כיתה א' ועד היום, לא קיבלה ציון 100.

תלמידים בעלי לקויות למידה ש"שורדים" בבתי ספר הרגילים לאורך שנים, עד הגעתם למסגרות החינוך המיוחד, חווים קשיים ותסכולים רבים בלמידה, דבר המשפיע על הדימוי העצמי והבטחון העצמי שלהם. ריצ'ארד לאבוי בספרו "פריצת דרך במוטיבציה" כותב: "בעבור ילדים הלימודים הם משלח ידם- ובית הספר- מקום עבודתם; והיא נכשלה על בסיס יומיומי בעבודתה".

המשוב בתהליך הלמידה הוא כלי מעצב עבור התלמיד, כלי שעוזר לו להתכוונן אל המקומות היותר מדויקים בלמידה. הציון הנו אחד המדדים לרמת ההצלחה. בעבודה עם תלמידים לקויי למידה, אחת המטרות היותר משמעותיות בעיני היא "להחזיר לעצמם את עצמם", לאפשר להם להתחבר שוב לחוזקותיהם, לתמוך בהם במציאת הדרך האישית שלהם אל האמון העצמי.

הוראת תלמידים לקויי למידה צריכה להיות מותאמת לצרכיהם הספציפיים. לאבוי (2008) מציע להשתמש בהוראה המותאמת במאפייני הפעולה של מאמני הספורט: הכרות עם כל השחקנים, שימוש בצדדים החזקים של כל שחקן, הקניית כישורים חדשים באופן אטי ותוך תרגול רב עד להגעה לשליטה, וכן בחינה והערכה על בסיס יומיומי, באופן שאינו מאיים.

הערכה חשובה בתהליך הלמידה מכיוון שהיא נותנת לתלמיד את הסקאלה שבתוכה עליו להתכוונן, מאפשרת לו להבין מה היעדים שלפניו. הציון כמדד מוחשי עבור התלמיד, ובלבד שנשען על דרך הוראה מותאמת, יכול להוות כלי מעצים, אמצעי להבניית המסוגלות האישית והאמון העצמי.

מקורות: 

לאבוי, ר' (2008). פריצת דרך במוטיבציה- 6 סודות שיעוררו מוטיבציה אצל ילדכם. חיפה: אמציה.

סוף תקופה

סוף סמסטר ואיתו סיום פרויקט הכתיבה בבלוג.
אני מרגישה שעברתי דרך כל כך ארוכה. זוכרת את הרשומה הראשונה שלי, שעיקרה היה התחושה של קפיצה למימי הציבוריות וויתור על הפרטיות, הידיעה שאני משחררת הגיגים לחלל האינטרנט, ויש סיכוי שמישהו יהיה שם ויקרא את המחשבות הפרטיות שלי.

רוב הזמן הנושאים "קפצו" מולי. כל מה שהייתי צריכה לעשות היה להתבונן במציאות סביבי, והדברים בדרך כלל היו שם, חיכו שאכתוב אותם. גיליתי שמעניין אותי לחפש את החוויה הרגשית שמחוברת להיבטים השונים של התקשוב, לראות איפה הטכנולוגיה באמת פוגשת את האדם, את הרגש, את מה שנמצא מתחת לפני השטח.

נראה לי מוזר שדווקא עכשיו זה נגמר. דווקא כשאני מרגישה שזה רק מתחיל לי.
הרשומות האחרונות שלי שעסקו בביקורת על הלמידה השיתופית דרך השוואה למשבר השיתופיות הקיבוצית יצרו עבורי התנסות חדשה ולא מוכרת. עשרות קוראים נכנסו אליהן, והרשומה המסכמת שלהם אוזכרה במס"ע מופת ובשילובים, שני אתרים מוערכים עלי ביותר העוסקים בנושאי חינוך.

לא התאפקתי ושמרתי למזכרת את גרף הכניסות לבלוג:

השיח החדש הזה עם מגיבים שהתייחסו בצורה כל כך רצינית וערכית היה מרומם מבחינתי, ובעיקר- היה בחוויה הזו משהו לא צפוי, ראשוני, מרגש.

אני תוהה איך זה יהיה כשלא אהיה "חייבת" לכתוב. האם אצליח לשמור על מסגרת של פגישה עם עצמי בעצמי? האם השגרה והעומס הכללי יגרמו לי "לזוז" מהמקום הזה?

המקום של הכתיבה בבלוג גרם לי להתבונן מקרוב במחשבות שלי, גרם לי להתעמת איתן, לבדוק אותן לעומק. דברים שרציתי לכתוב ולא עצרתי כדי לעשות זאת, התפוגגו ולא נותרו לי בזיכרון. המקומות שעצרתי לברר עם עצמי (ועם שאר העולם, מסתבר) הפכו להיות הבנות שהמשיכו ללוות אותי.

הסמסטר הזה היה מאד עמוס. לפעמים עלה בי רעיון לכתיבה וחיפשתי מאמר שיחזק אותו, סרטון או תמונה שיתאימו לו, והחיפוש אחר הדבר המדויק נמשך זמן רב. ועדיין, החוויה הכללית שלי היא של הנאה, של עניין, של משהו שבא ממני, שהוא שלי.

נראה לי שכל שנותר לי הוא לסכם עם עצמי שאני ממשיכה, שהבלוג שלי לא מפסיק כי אני כבר לא חייבת. שהוא נשאר שלי מול עצמי, ואולי שוב- מול העולם.

למידה היברידית

בתגובה לרשומה הקודמת שעסקה בנושא השיתופיות בלמידה, הפנתה אותי דוידה לסרט "i am", סרט העוסק בשאלה הקיומית, האם אנחנו, בני האדם, אוסף של אינדבידואלים או רקמה אנושית שיתופית, המקיימת בכל עת יחסים הדדיים.

סרט מאד מעורר למחשבה.

הוא יוצא מתוך חווית היוצר (כי אחרי הכל, התיאוריות הכי גדולות מתחילות מחוויה אישית), מהנקודה בחייו שבה "הגשים את החלום האמריקאי", חי בתחום הקיצוני של החומרנות, שכללה בין השאר מטוס פרטי, מגורים ב"מקום הנחשב", בוילה בעלת מידות מנקרות עיניים, ואז הבין שהוא לא מאושר. השפע החומרי התברר כאשליה.

מכאן הוא יצא לחקור את השיתופיות, את ההשפעה של סך כל הפרטים על ההוויה הקיומית שלנו כחברה, את המסרים הסמויים, את ערכן של המחשבות והרגשות כמשנות מציאות, את ערכו של היחד.

המסר לטעמי עובד על "אפקט החץ והקשת": ככל שמיתר הקשת נמתח יותר (לכיוון האשליה החומרית), כך החץ עף רחוק יותר (למסקנה שהשיתוף הוא הפתרון המיטבי), מהלך ששוב מחזיר אותנו לעיסוק בקצוות ולא בגווני הביניים.

ואני רק רוצה להבהיר- אני ממש לא מבקרת את השיתופיות כערך. אני חושבת שהשיתוף הוא באמת הדבר הנכון. בחרתי בחיי קהילה (קיבוץ) כי אני מאמינה בחיים של שיתוף (לאו דווקא כלכלי, יותר בכיוון תרבותי, חברתי וכו'), בחרתי לעבוד בחינוך המיוחד, שמבחינתי מהווה מקום של המון נתינה ושיתוף, של קהילה. גם בלימודים, כשאני מפתחת יחידת לימוד בנושא הפקת עיתון בית ספר לדוגמה (עדיין בשלבים סופיים של הכנה), אני משתפת ומתייעצת, אבל בוחרת את האנשים שאותם נכון לי לשתף על מנת לצמוח מהשיתוף, אנשי מקצוע מתחום העיתונות, מתחום החינוך- גורמים רלוונטיים לתחום הידע.

אולי המפתח מבחינתי הוא הבחירה הנכונה. שיתוף עם האנשים הנכונים הוא מפרה.

נתקלתי במקרה בידיעון תחילת השנה של מט"ח. הם כותבים על ספר הלימוד ההיברידי הראשון. ספר שהוא גם וגם, משלב בתוכו שני דפוסים שונים במהותם. ההיברידיות במשמעות של הספר היא האפשרות לעבוד בו במצב מקוון או לא מקוון.

אם נחזור ללמידה השיתופית, אין לי מושג מהו האופן המדויק שבו הייתי רוצה לראות אותה מתממשת, אך ברור לי שהרעיון שהייתי שואפת אליו הוא למידה היברידית- גם שיתופית וגם אינדיבידואלית. גם "מקוונת", כאשר יש נגישות בין השותפים, מתקיימת העשרה וחשיפה לרעיונות חדשים, וגם "לא מקוונת", בה הסטודנט מצופה להתבונן לתוך עמקי התנסויותיו וכישוריו, ולהפיק מהם את היישום שלו.

בסרט "i am" מובאת אמירה של הדלאי לאמה, שהמדיטציה החשובה היום היא חשיבה ביקורתית שבעקבותיה באה פעולה. הוא אומר שהאדם צריך להכיר את עולמו, את העלילה של הדרמה האנושית, ולהבין איפה הכישרון שלו יכול להתאים כדי לעשות את העולם טוב יותר.

על מנת שכל אחד יוכל לממש את הכישרון האישי שלו, להביא את המתנה האישית שלו לעולם, נדרשת חשיבה היברידית. על מנת שהסטודנט יפיק את המקסימום מעצמו (בהנחה שזו שאיפתו), נרשת למידה היברידית. גם וגם.

סיכום הטרילוגיה ההיסטורית: הקיבוץ והלמידה השיתופית

ברשומות הקודמות יצאתי למסע היסטורי בעקבות השיתופיות הקיבוצית, על מנת להבין את הקושי האישי שלי בלמידה השיתופית.

התקופות בהן התמקדתי היו:

דור ראשון לשיתופיות- דור המייסדים- שפעלו מתוך אידאולוגיה של שיתוף כצורך קיומי.

דור שני לשיתופיות-  נולדו למציאות שיתופית, לא בחרו בה, התנהלו בה מתוך הרגל, פחות מתוך צורך או אידאל.

דור שלישי לשיתופיות- הדור שפירק את השיתופיות מתוך אי הרלוונטיות וחוסר ההתאמה שלה.
(מזמינה את הקוראים להיכנס אל קישורי הרשומות הקודמות, המספרות את הסיפור המלא).

על רקע ההיסטוריה הקיבוצית אני בוחנת גם את ההיסטוריה המשפחתית שלי, כדי לבדוק את מידת ה"שיתופיות הגנטית" הזורמת בעורקיי- אם בכלל.

סבתא שלי, ממקימי הקיבוץ, נסעה ללדת את ילדיה בירושלים, בבית הוריה. זה ממש לא התאים לרוח השיתופיות הקיבוצית, כי כולם היו צריכים להיות שווים. למרות זאת היא לא ויתרה על מה שהיה חשוב לה באמת (למרות שבלידת ביתה הרביעית היא נכנעה ללחץ הקיבוצי ונשארה). היא למדה לתואר שני בביולוגיה, דבר שלא היה מקובל, פשוט כי זה היה חשוב לה. שיתופית מבחירה אך אינדבידואליסטית בנקודות המשמעותיות בחיים.

אמא שלי, דור שני לשיתוף, קיבלה ברגשות מאד מעורבים את צו התנועה של מסירת התינוקת הבכורה שלה למטפלת (אני), אך בלחץ קל של אבי (עירוני במוצאו, שלא הצליח להבין את ההגבלות המוזרות שהחברה הזו הטילה על עצמה), ארזו הכל ועזבו את הקיבוץ. היא הייתה צריכה שיעירו אותה מהמציאות הזו, אבל בחרה באינדבידואליזם (למרות שתמיד נשארה אצלה הכמיהה לשם).

אני, בבגרותי החיים הובילו אותי שוב לקיבוץ. לא גדלתי שם. כשרציתי ללמוד אדריכלות נאלצתי לחזור שוב ושוב לוועדת השתלמויות, שניסתה נואשות לשכנע אותי שאין לקיבוץ מה לעשות עם אדריכלים, ושעדיף שאלמד הנדסת מזון ואשתלב במפעל. כמובן שהלכתי ללמוד אדריכלות. הקשבתי קודם כל לעצמי, לרצונות שלי, לאמת שלי.

כשאני מסתכלת על ההיסטוריה הגנטית שלי, אני מקבלת תמיכה בעובדה שאני כנראה פשוט לא בנויה לשיתופיות. בחוויות המשמעותיות בביוגרפיה שלי הייתי אני, עצמי, לא הקבוצה. בלימודים אני באמת מנסה, אני עובדת בקבוצות כי צריך, עכשיו כבר פחות כי אני פשוט לא מסוגלת לזה, רוב הזמן זה מכביד מדי.
לסיכום הטרילוגיה ההיסטורית אנסה לרכז את היתרונות והחסרונות שלטעמי נמצאים בבסיס הלמידה השיתופית, כמובן- הכל מנקודת המבט האישית שלי.

יתרונות הלמידה השיתופית: הרחבת הפרספקטיבה, הזדמנות להיחשף לדרכי חשיבה וביצוע חדשות, יכולת להבנות ידע הנשען על דיסציפלינות שונות ומגוונות, אפשרות להגיע לתוצר מורכב ומקיף יותר.
תנאי הכרחי להשגת היתרונות: אחריות משותפת של כל השותפים ללמידה. 

חסרונות הלמידה השיתופית: יכולה בקלות להוביל לאי נטילת אחריות והישענות על חברי הקבוצה האחרים, לחלוקת מטלות לשם הפחתת העומס במחיר של ויתור על ידע והתנסות, מאפשרת "זליגה" לבינוניות וצמצום אופקים. פערים באחריות (או ביכולות) בין חברי הקבוצה עשויים לגרור מתחים חברתיים.

אז מה עושים עם זה?
לדעתי אין מקום לקדש הלמידה השיתופית ולתת לה מקום כה מרכזי כפי שמתקיים היום בלימודי מגמת תקשוב ולמידה. היא צריכה להתקיים, אך במינון סביר יותר מול הלמידה האישית. בעולם שבו יש לתת מענה לשונות בין אישית, בתקופה בה ניגודים מתקיימים זה לצד זה בשלום, איני רואה סיבה לצמצום האינדבידואל. אני חושבת שיש למצוא את האיזון הנכון בין הדברים, כשההיבט המוביל הוא פיתוח אחריות אישית של הסטודנט ללמידה שלו.

שיתופיות- דור שני

בשתי הרשומות הקודמות בחנתי תקופות שונות בהיסטוריה של הקיבוץ- הדור הראשון, דור המייסדים, שהשיתופיות היתה עבורו ערך קיומי, והדור השלישי שבחר ב"קיבוץ המתחדש"- קיבוץ בעל מאפיינים יותר קהילתיים ופחות שיתופיים. למעשה הדור השלישי מצא את השיתופיות כמסורבלת ולא מתאימה.
אני מנסה להבין את תהליכי השיתופיות בלמידה, את הנחיצות שלהם, את התועלת, את החסרונות, להבין איך השיתופיות בלמידה הפכה להיות מואדרת כל כך (לפחות כפי שזה בא לידי ביטוי במרכז ללימודים אקדמיים, מגמת תקשוב ולמידה, 2012).

הבנתי שכדי להבין את נושא השיתופיות, אני צריכה לראות את התמונה השלמה, ואני ממשיכה להיעזר בקיבוץ, אולי דרכו אצליח להבין את התשובה, או לפחות לקבל כיוון ממוקד יותר.

קיבוץ- דור שני
הדור השני בקיבוץ, הדור של אימא שלי, נולד לתוך מציאות שיתופית. הם לא בחרו בזה, אף אחד לא ביקש מהם להביע עמדה. ככה זה היה. הם גדלו בבתי ילדים, כולם ביחד, מדי עונה הלכו לקבל בגדים במחסן הבגדים, ממש דומים אחד לשני, כשהם פחדו בלילה בבית הילדים, הייתה שם רק שומרת הלילה, שגם היא הייתה של כולם. הכל היה מאד שיתופי, מאד אחיד.
על הרקע הזה אפשר היה לבחור להתבלט ולהתעצם, על מנת לשבור את האחידות, או להיטמע. בחיים- כמו בחיים- הכל עניין של בחירות אישיות, של מחויבות אישית לדרך שכל אחד חייב לעצמו.
הבעיה הייתה שהדור הזה, הדור השני, לא התחנך לחשוב במושגים של דרך אישית. הייתה דרך שאותה התוותה החברה ובה צעדו כולם.

אני חושבת שהסדקים התחילו להיווצר כשזה נגע להם בנימים הרגישים ביותר- מסיפורי האמהות בקיבוץ עולה בעיקר שהשיתופיות והצורך לציית לצו האחידות הכאיבו כשהיו צריכים להשאיר את התינוקות שלהן בבתי הילדים, כמעט באותו רגע בו חזרו מבית היולדות. רק כשהפחדים שלהם הצליחו לפרוץ דרך מצוקת הילדים שלהם, הם העזו להתמרד. הם העזו להגיד ששיתופיות זה בסדר, אבל לא בכל מחיר, לא תמיד. יש מקומות שזה לא מתאים.

למעשה- השיתופיות כבר לא הייתה צורך קיומי. היא הייתה מציאות, משהו שנדרש בעבר והפך להרגל, אך לא משהו שאי אפשר לחשוב עליו מחדש. רק שהם לא ממש התרגלו לחשוב מחדש. ואם כן- רק באופן שיתופי (באסיפה).

עם הרגשות המעורבים האלו הם הסתובבו בערך חיים שלמים, עד שדור הבנים שלהם, שכבר לא היה מחויב למה שהיה פעם ערכים ונשאר כאוסף של חוקים טכניים ובחלקם לא רלוונטיים, "שבר את הכלים" ופירק את מרבית הממדים השיתופיים.

אני חוזרת לרעיון הלמידה השיתופית.
הקיבוץ שלנו השנה בן 60. עלייתה ונפילתה של השיתופיות אירעה במהלך שנים אלו פחות או יותר. העידן הטכנולוגי מכווץ את הזמנים. משך הזמן שבין דור לדור בייצור סמארטפונים לדוגמה, הולך ומתקצר והופך לאפסי כמעט. אם אפשר לקחת את ההיסטוריה של השיתוף הקיבוצי ולבחון לאורה את השיתופיות בלמידה, הרי שנראה שמה שהתחיל כרעיון קיומי, בניית מאגר המידע האינסופי הזה שקרוי "אינטרנט", חייב שיתופיות בקנה מידה בינלאומי. המיזם יצא לדרך, הוא כבר שם, הוא ממשיך להתנהל מעצמו. אולי עכשיו כבר לא צריך "רק מהדבר הזה" הקרוי שיתופיות. אולי יותר נכון לדעת שהשיתופיות והאינדיבידואליזם חיים זה לצד זה, ויש לתת לשניהם מקום. השיתופיות ללא האינדיבידואל (לטעמי האישי) לא תניב את אותם ההישגים. ההמצאות הגדולות בהיסטוריה (הנורה, הטלפון, הבנת כוח המשיכה וכו') באו כהברקה רגעית של מוח גאוני פורה אחד. לא בטוח שזה היה קורה אם הוא היה מחויב לחוקים קבוצתיים, לערכים של שיתוף.

אני מרגישה שבלמידה השיתופית שלנו, ממש כמו בקיבוץ, נשאר הרעיון אבל שכחו לרענן אותו, להרחיב אותו. נראה לי שלמרות הרציונל החיובי של סיעור מוחות למען פריצת הגבולות ויצירה חדשה, הוא בעיקר משמש להקלה בעומס המטלות השונות. מעין פתרון פרקטי, ללא להט האמונה שהייתה בבסיסו.
ובלי סיבה אמיתית- לי זה מרגיש ריק מתוכן ולכן מיותר, וכמו שציינתי ברשומות הקודמות, בעל פוטנציאל ממשי להוביל לבינוניות ואי לקיחת אחריות. ואולי זה בכלל אני, אולי יש אנשים שהשיתופיות יותר מתאימה להם. לי רוב הזמן זה לא מתאים.

שיתופיות- דור ראשון

ברשומה הקודמת שלי השוויתי בין השיתופיות בקיבוץ, שבעשור האחרון הלכה והתפוגגה באופן יחסי לטובת מה שנקרא "הקיבוץ המתחדש", לבין הלמידה השיתופית, האפופה בהילת "הדבר הנכון" בכל הקשור לאופן הלמידה המיטבי בעידן הטכנולוגי (לפחות כפי שזה מוגש לנו במרכז ללימודים אקדמיים).

אם מתבוננים על הקיבוץ היום, הוויתור על השיתופיות עודד את הפרט לקחת אחריות על העשייה שלו, לא לשקוע לתוך הנוחות של הקולקטיב, לתוך הבינוניות של הביטחון הקיומי המתקיים ממילא.

אבל אז חשבתי על סבא וסבתא שלי שהקימו את הקיבוץ. הדור הראשון.
הדור הראשון היו חלוצים, אנשים חזקים, עם המון רצון לשנות, לכונן את הדבר האמיתי, מתוך תחושת שליחות וראשוניות. הם ויתרו על נוחות ובטחון, והגיעו לכאן על מנת לחדש, ליצור יש מאין.
השיתופיות הייתה חיונית באופן קיומי. המפעל ההתיישבותי הקיבוצי לא היה יכול להתקיים ללא העזרה ההדדית, הידיעה שיש עם מי לצעוד קדימה. זה היה נכון בכל פרט ופרט: בשמירה על היישוב, בגידול הילדים ע"י המטפלת, על מנת ששאר החברים יוכלו לעבד את השדות המשותפים, להכין אוכל וכו'. ללא השיתופיות- כל זה לא היה קורה.

שיתופיות- דור ראשון

ושוב אני חוזרת אל הלמידה השיתופית. אז מתי בעצם היא מרגישה לי נכונה? מתי יש את הערך המוסף הזה, את הידיעה שללא השיתוף הדברים היו מתפוגגים, לא היו מתאפשרים?
אפשר לראות את הדפוס השיתופי במיטבו באינטרנט. הויקיפדיה למשל היא דוגמה נפלאה למפעל שלא היה יוצא לפועל ללא רוח השיתופיות, ללא התרומה שהרימו אנשים שונים בכל רחבי העולם.
מהפכות חברתיות ברחבי העולם התחילו דרך פרסום של אדם בודד בפייסבוק, וצברו תאוצה שאפשרה שינוי חברתי, כלכלי, פוליטי וכו'.

השיתופיות היא כלי רב עוצמה. כלי שיכול לברוא מציאות טובה יותר, צריך לדעת להשתמש בו ככלי לשינוי.
ועדיין- בלימודי התואר השני אני רואה אותו בעיקר ככלי מייצר נוחות, למרצים יש פחות עבודות לבדוק, לסטודנטים פחות עבודה לייצר. זה לא "יושב" לי נכון, אני מרגישה שיש החמצה בהאדרת השיתופיות כפי שבאה לידי ביטוי כאן.

כנראה שאמשיך לבחון את ההיסטוריה הקיבוצית, אולי אגיע משם לתובנות לגבי למידה שיתופית.

הקיבוץ כמשל לאג'נדה השיתופית של העידן הטכנולוגי

אני גרה בקיבוץ. יותר מאשר גרה- חברת קיבוץ. תואר עם ייחוס (יחסי).
לפני קרוב לעשר שנים הקיבוץ הופרט. בתקופה שקדמה להפרטה הכל היה של כולם. שיתופיות כאג'נדה חברתית וכלכלית. חברי הקיבוץ קיבלו תקציב מינימליסטי, ומרבית השירותים היו חינמיים (אוכל, מים, חשמל, ארנונה וכו'), בהתאם לחשיבה שכל אחד נותן כפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו.
היו אנשים שגילו שאפשר לעבוד פחות, להתאמץ פחות, להגיע לפחות הישגים, כי ממילא לא היה שום קשר בין ההשקעה ואיכות החיים. התקציב היה קבוע אם עבדת 3 שעות או 18 שעות ביממה, אז למה להזיע? מבחינה חברתית נוצר מצב שכולם הסתכלו על כולם, כי מי שתרם והתאמץ, הרגיש לפעמים קצת "פראייר".
התוצאה של התנהלות זו הייתה זליגה להעדפת הבינוניות, העדפת הנוחות וויתור על הישגיות. כמובן שלא אצל כולם, אבל זו הייתה אופציה, ולכן היו מי שזיהו והעדיפו אותה.
ואז הופרט הקיבוץ. היו אלו שהמצב החדש התאים להם. היו מי שהיו צריכים להתחיל לבנות את עצמם מחדש, וזה לא היה קל. ההרגל כבר התקבע.
למעשה השיתופיות יצרה את האפשרות לא לקחת אחריות, לא לבחון את גבולות העצמי, לא לשאוף למעלה אלא להסתפק בקטן, בבינוני, בנוח.

אני מביאה את הקיבוץ כמשל לדרך שבה הלימודים שלנו מקדשים את השיתופיות. בתחילת הלימודים סופר לנו שהעידן הטכנולוגי נשען על שיתופיות. האינטרנט הנו מאגר של ידע אוניברסלי שיתופי ההולך וגדל בקצב מדהים, וכדי להעצים את היכולת השיתופית שלנו, כדי שנתאים לעידן בו אנו חיים ופועלים, חשוב שנעבוד באופן שיתופי, כלומר בקבוצות. כל הזמן. כמעט ואין קורסים שבהם העבודה נערכת באופן פרטני, יחידני.

נכון שאני אינדבידואליסטית באופיי, יש לי רצון לעשות וליצור דברים בדרך שלי, רוב הזמן יש לי שאיפה לפרפקציוניזם (עובדת על זה, אבל ברמות מסוימות זה כבר כנראה תמיד יישאר...). לא טבעי או נוח לי לעבוד באופן שיתופי.
אני חווה על עצמי, אך גם מסתכלת על הנעשה בחלק מהקבוצות האחרות. בדיוק כמו בקיבוץ אני רואה פערים גדולים בלקיחת אחריות על התהליך הלימודי, דבר שמתאפשר הרבה יותר כאשר האחריות היא לא אישית אלא קולקטיבית. אני רואה הישענות על תוצרים קיימים על חשבון פיתוח חומרים מקוריים. כי זה נוח, כי זה כבר שם, כי למה בעצם להתאמץ. ושוב- בדיוק כמו בקיבוץ- זה לא כולם, גם לא הרוב, אבל זה מתקיים.

השיתוף הוא לגיטימי, הוא באמת חלק מהעידן הזה, חלק ממהפיכת הידע. אין צורך להמציא את הגלגל בכל פעם מחדש, או כמו שמנוע החיפוש google scholar מציע: "עמדו על כתפי נפילים". אני מאמינה שאמירה זו מתכוונת לכך שניקח את הידע הקיים ונבנה את הידע הבא כמדרגה נוספת. הבעיה עם השיתופיות שהיא מאפשרת למחזר, להשתמש בידוע ובמוכר, ללכת על נתיב הנוחות במקום לחדש ולהגיע לשיאים חדשים.

הקיבוץ השיתופי נגמר, בין השאר מכיוון שמי שהלך קדימה לא רצה כבר לסחוב על גבו את מי שבחר להישאר מאחור. זה עורר יותר מדי מתחים חברתיים. אני חושבת שהלמידה השיתופית, על מנת שתתקיים באופן יותר נכון, צריכה להישאר ברמת ההתייעצות, הדיון, סיעור המוחות, אבל אז חשוב שתתאפשר גם פעילות אישית עצמאית, אשר מחייבת לקיחת אחריות שהיא תחילתו של שביל ההעצמה.


תמונות ארכיון-

 

מתאמצים, מפגינים יצירתיות ובונים את המדרגה הבאה

ארכיון קיבוץ יגור.

מתוך אתר פיקיוויקי ישראל www.pikiwiki.org.il        

מחסן הבגדים- שיתופיות ללא ייחוד.





ארכיון רמת הכובש.

מתוך אתר פיקיוויקי ישראל www.pikiwiki.org.il

המרחב הקיומי שלנו מאפשר בכל רגע את הבחירה האישית בין הדברים, והבחירות שלנו הן שיובילו אותנו הלאה, לכן כדאי שהן יהיו נכונות עבורנו.

לא ילידה. דוברת.

אני "מהגרת דיגיטלית". לא "ילידה". המחשב הגיע לעולמי הרבה אחרי שסיימתי רשמית את גיל הילדות, לא גדלתי לתוכו, הוא לא ממש מהווה "שפת אם" עבורי.
עבור ה"מהגרים הדיגיטליים" (כינוי למי שנולדו לפני שנת 1980, לפני שהמחשב האישי היה כל כך אישי) המחשב לא מהווה סביבה טבעית, הם היו צריכים ללמוד אותו מתוך בחירה, לעומת הילדים של היום, "הילידים הדיגיטליים", שנולדים וגדלים בעולם שהכלים התקשורתיים המרכזיים בו הם מחשבים, טאבלטים, סמארטפונים וכו'.

בקורס "שפות וכלים לעיצוב סביבות למידה מתוקשבות" בהנחיית ד"ר יאיר צדוק למדנו את שפת ה-html, שפת תגיות לתצוגה ועיצוב דפי אינטרנט ותוכן לתצוגה בדפדפן (ויקיפדיה).ובאמצעותה יצרנו אתרים אישיים. עד לא מזמן ה-html היתה "סוג של סינית" עבורי, שפה לא נגישה, לחלוטין לא מובנת. גם היום, אני בטוחה שאני יודעת חלק קטן ממנה, שיש עוד המון מה ללמוד, אבל התחושה שלי היא שאני כבר יכולה להסתדר בסביבתה. זה נותן לי המון חופש. בעיצוב אתר גוגל סייטס אני כבר לא מוגבלת לגדלי התמונות הסטנדרטיים באתר, ויכולה להגדיל ולהקטין אותן באמצעות הגדרות ה-html. אני מארגנת את התכנים באופן גמיש יותר על ידי שימוש בטבלאות, ואז הסרת הגבולות שלהן, ועוד. למעשה נפתחו בפני אפשרויות נוספות, רחבות יותר, מתאימות יותר.

אני מרגישה עם ה-html קצת כמו עם האנגלית. שפה זרה, בוודאי לא נגישה ברמת שפת אם.
האנגלית מאפשרת לי להתארגן בעולם. לא תמיד הכל מובן לי, לפעמים זה רחב מדי, מהיר מדי, אבל היא נמצאת, נוכחת, מאפשרת "להסתדר" ברמה סבירה. מאפשרת להבין ולהיות מובנת.
באופן דומה אני מרגישה עם שפת ה-html. אני יכולה לתקשר, אני יכולה ליצור. נכון, עדיין ברמה מוגבלת, אבל מכאן אפשר רק לגדול.

מוני מושונוב ושלמה בראבא, מתוך התכנית "עושים כבוד למוני מושונוב", ממחישים את הקושי של שימוש בשפה שאינה שפת אם. בסרטון מדובר בשפה האנגלית, אצלי זו גם שפת ה-html, ובכל זאת, מצליחים להסתדר, תמיד במגמת שיפור.

זה אף פעם לא נגמר...

זמן לא רב לפני שהתחלתי ללמוד במסלול לתואר שני בתקשוב ולמידה במרכז ללימודים אקדמיים, הייתה לי שיחה עם מרצה לתקשוב ממכללה אחרת. היא ציינה שברוב תחומי הדעת, האדם צובר ידע שהוא קבוע ומוסכם, הידע הופך להיות חלק מהמשאבים האישיים שלו, והוא יכול להמשיך ולהשתמש בהם, ללמד אותם הלאה. לדוגמה, מרצה להיסטוריה, מרגע שהפנים את המידע, הוא יכול להשתמש בו עד שארית חייו, מקסימום להשלים את מעט הידע החדש שיתווסף, אבל הדברים שם לתמיד. היא המשיכה ואמרה שהתסכול בתחום התקשוב, הוא ששום דבר לא נשאר נכון או קבוע לאורך זמן. מי שבוחר בתחום זה, למעשה גוזר על עצמו המשך חיפוש ורכישת ידע תמידי, ובמידה שלא יעשה זאת, יהפוך מהר מאד ללא רלוונטי.

בכל זאת הגעתי לכאן, ללימודים. מבחינתי ההשתנות, ההתחדשות, החיפוש התמידי, המצב הלא וודאי ולא יציב שתחום התקשוב יוצר, הוא מקום של צמיחה, עניין, הזדמנות להתרגשות. יש בחוויה הזו משהו מהאפשרות לחיות את הרגע, בלי להתעמק במה שהיה או מה שיהיה. בעצם- הזדמנות לממש את הבסיס לכל סדנת מודעות ניו- אייג'ית.

אבל-
כל ההרמוניה הזו התפוגגה לרגע כש"voki" החליטו "לשבור את הכלים".
voki הוא אתר המאפשר ליצור דמויות, להקליט להן פס- קול קצר, ולהטמיע באתר. כאשר לוחצים על כפתור ההפעלה, הדמות מתאימה את תנועות הפנים (פה, עיניים, הטיית הפנים) לפס הקול, ונראה כאילו היא אכן מדברת.

ככה זה נראה. דמות זו שימשה כהנחיה קולית ביחידת לימוד לתלמידים לקויי למידה בנושא "ממציאים והמצאות", ותפקידה היה להקל עליהם בעומס קריאת הטקסטים.
השבוע, כשרציתי ליצור דמויות נוספות ב"voki" לצורך שיעור ביחידת לימוד שאני מפתחת בנושא הפקת עיתון בית ספר, נוכחתי לראות שבאתר נותרו מעט מאד דמויות לשימוש חינמי, ורובן המכריע הפך לאפשרי בתשלום בלבד. התפשרתי על מיעוט הדמויות, אך כשהטמעתי אותן באתר יחידת הלימוד גיליתי שלא ניתן לראות אותן. לאכזבתי הן הוסרו גם מאתרי יחידות הלימוד שכבר היו קיימות בהן.

מאכזב. מרגיז, מתסכל. אלו התחושות העיקריות שהתלוו לגילוי הזה. ומה עכשיו?

מצד אחד, התרגלתי לרעיון שהתקשוב דורש ממני לשעוט קדימה כל הזמן, להיות, ללמוד, להתקדם. מצד שני, אני לומדת מפרשיית ה"voki" שנדרש ממני גם לחזור ולארגן את העבר (ובמיוחד מכיוון שאני מתכוונת להשתמש ביחידת הלימוד "ממציאים והמצאות" גם בהמשך), למצוא תחליפים מתאימים, לחפש מחדש.

בעצם האינטרנט מהווה מרחב של התנסויות, שבו אין שום דבר וודאי, שום דבר קבוע או יציב. הכל בתהליך של השתנות, עם הבטחה שאין לנו מושג בכל היבט של הדברים. צריך ללמוד לוותר על שליטה, לזרום, לחיות את הכאן והעכשיו.
מסתבר ששנים של סדנאות מודעות ומדיטציות רק היוו את המבוא לחוויית האינטרנט במיטבה...

השתקפות סגנונות למידה בדפוסי לאום

במסגרת הקורס "הערכת טכנולוגיית מידע וידע" בהנחייתה של ד"ר ליאת אייל נתבקשנו לכתוב הצעה למחקר פעולה בתחום המשלב הערכה וטכנולוגיה- מחקר איכותני בו אני בוחנת את הפעילות של עצמי בתחומים אלו, במסגרת ההוראה שלי.
תחילת התהליך בבחירת בעיה או קושי, שמתוכם נגזרת שאלת המחקר.

הדילמה שבחרנו להתמקד בה, היא של הצורך שלי ליצור שיעורים יצירתיים, מגוונים, מעוררי חשיבה פתוחה, שיעורים ששולחים את התלמיד אל חיפוש שדרכו יבנה את הידע שלו (למידה קונסטרוקטיביסטית), או במילים אחרות- שיהיה לי מעניין כל הזמן, וההתנגשות של הצורך שלי עם זיהוי הצורך של קבוצת תלמידי כיתה ח' המוגדרים כלקויי למידה בעלי לקויות למידה מורכבות (לומדים בבית ספר לחינוך מיוחד), בלמידה שיטתית, מובנית, טכנית, הניתנת במנות קטנות, למידה בה ניתן לקבל משוב מיידי (למידה ביהביוריסטית). קונפליקט לא פתור.

לפני מספר ימים הסתיימה האולימפיאדה בלונדון. במדור הכלכלי של YNET התפרסמה הכתבה "ספורט וכלכלה: סין לא סתם זכתה בהרבה מדליות". בכתבה מדובר על כך שהסינים התבלטו באולימפיאדה בעיקר בתחומים הדורשים תרגול רב. למשל בקפיצה האמנותית נדרש הספורטאי להעביר שעות רבות בקפיצה לבריכה, קבלת הערות מהמאמן, עליה למקפצה לתרגול נוסף, וחוזר חלילה.

מי שהתחנך בגישת החינוך המערבי, הדוגלת בפיתוח הייחוד של הפרט, יתייחס לדרך האימון הזו כמשעממת עד בלתי אנושית.

אם נשווה את אימוני הספורטאים לגישות בחינוך, ניתן לראות שהסינים פועלים על פי הגישה הביהביוריסטית, הדוגלת בתרגול ושינון, בהליכה בצעדים קטנים אך בטוחים בתוך תהליך הלמידה, בעוד שהמערב פועל במידה רבה יותר על פי הגישה הקוגניטיבית והקונסטרוקטיביסטית, כלומר דוגל בהעצמת התלמיד, בפיתוח חשיבה יצירתית ופתוחה, בהבניית הידע על ידי התלמיד.

שני התהליכים, הנתפסים כמנוגדים, נדרשים להוראה מיטבית. יש פעמים שדרך אחת תתאים, ויש פעמים שהשנייה. מורה איכותי צריך לדעת לזהות מתי ובאילו מינונים להשתמש בכל אחת מן הדרכים, כיצד לשלב אותם באופן שיתמכו במסע אותו עובר התלמיד, בדרך לצמיחה אישית והעפלה במעלה הפוטנציאל האישי שלו.

אימון מתעמלות בסין- ביהביוריזם ספורטיבי

גלובליזציה, או: מהו המאכל הלאומי של הולנד?

חזרתי משבוע של חופשה בהולנד. היינו בעיקר באמסטרדם, עם מעט טיולים לכפרי דייגים וטחנות רוח.
ביום שני שעבר, עסק השיעור האחרון בתופעת הגלובליזציה. השיעור היה במסגרת הקורס "היבטים גלובליים של התקשוב", בהנחיית ד"ר חגית מישר טל, והצטרף לידע קודם מהקורס "מדעי החינוך במאה ה-21" בהנחיית ד"ר גילה לוי עצמון. כמה שעות אחרי השיעור כבר הייתי על המטוס, בדרך להולנד על ייחודה וקסמה המקומי...

הגלובליזציה הופכת את העולם לכפר אחד קטן, שבו הרבה מאפיינים משותפים. האחידות במותגים, מוזיקה, לבוש, אוכל וכו', באה על חשבון המקומי והאותנטי.

אדריכלות טיפוסית באמסטרדם, צילום: שהם סמית

מזג האוויר היה שונה, גם כמות הראשים הבלונדיניים יחסית הייתה גבוהה ממה שאנו רגילים לראות במזרח התיכון (וזה מידע ממש בדוק, מכיוון שהסתובבתי עם בת 15 טיפוסית, שהייתה מאד מרוכזת במשימת הזיהוי, הקטלוג והדיווח בעניין).
האמת- גם הארכיטקטורה הייתה ייחודית.
מעבר לזה- הכל היה מאד דומה. הבת הקטנה שלי, שמרגישה בנוח רק כאשר היא מזהה סניפי מק'דונלדס בסביבה מצאה את עצמה בקלות. הגדולה יותר עשתה את מרבית ה"שופינג" שלה בחנויות שיש להן סניפים גם בארץ, את הקפה שתינו בבית קפה ממותג אחר, עם סניפים המוכרים לבתנו מנסיעות קודמות לארצות אחרות, במילה אחת- גלובליזציה.
בימים האחרונים של הטיול, אחרי שחיפשנו את המסעדות המקומיות, אבל ערב אחד זה הרגיש לנו איטלקי, ביום שלאחריו מזרחי, ואחריו לא מוגדר אתנית, החלטנו לאכול ארוחה הולנדית טיפוסית בכל מחיר. מהר מאד הבנו שמשיטוט באמסטרדם ובכפרים הסמוכים, לא ניתן להבין מהו המאכל הלאומי, מהו הדבר המקומי האותנטי (כן, גבינה צהובה, ומומלץ עם חרדל ככל הנראה, אבל מה עוד הכי הכי שלהם???)
בלית ברירה פנינו אל האינטרנט. לפי הויקיפדיה המשקה הלאומי של הולנד הוא בירה, על מאכל לא ממש כתוב שם. גם בפורומים השונים אין דעה מוצקה לגבי מאכל לאומי. יש כמה אופציות שהעלו גולשים, אשר ברובם לא נשמעים נחושים מדי בדעתם.

לסיכום המסע- נהנינו מהטיול, נשמח לחזור בכל עת, אך יחד עם זאת מתקיימת אצלי מעין תחושת החמצה על כך שהדברים שמרגישים מקומיים (כפרי הדייגים וטחנות הרוח) הפכו למיצגים לתיירים, וככאלו- התרוקנו כמעט לגמרי מהאותנטיות, שככל הנראה נשארה נחלת העבר.
יש משהו מאכזב בכך שהכול כל כך דומה. שהייחודיות והשונות הולכת ומתמוססת. זה נוח, זה מוכר, ובעיקר- זה מה שהמציאות אומרת לנו שקורה כאן, וכנראה שאין ברירה אלא "לזרום" עם זה, ובכל זאת, יש קסם בלוקאלי ובאותנטי שחסר... 

האדם הדיגיטלי? כבר לא שאלה אתית. מציאות.

לפני מספר שבועות כתבתי רשומה על כך שאנו מתייחסים אל האמצעי הדיגיטלי כאלמנט להרחבת הגוף האנושי.
השבוע נתקלתי בסיפורו של ניל הרביסון, איש צבעוני ביותר (בהופעתו בהרצאה של טד הוא בחר ללבוש חולצה כחולה, ז'אקט ורוד ומכנסיים צהובים), שאינו רואה צבעים אך שומע אותם.

ניל הרביסון נולד עיוור צבעים. הוא רואה את העולם בגווני אפור, מעולם לא ראה צבע. ניל מרכיב לראשו מתקן הכולל עין אלקטרונית, סנסור הקולט את תדר הצבע שמולו והופך אותו לצליל. על פי סדרת הצלילים שהוא שומע, הוא יודע לזהות את הצבע.
הוא מספר שבתחילה זכר את שמות הצבעים (שהיו שמות מופשטים בעיניו), לאחר מכן התפתחה אצלו תפיסה לצבעים, שהפכה לתחושת צבעים, ובסופו של דבר אפילו התחיל לחלום בצבע.
בשלב זה הוא הרגיש שהתכנה והמוח שלו התאחדו, הפכו לישות אחת. הוא חש שהאמצעי הדיגיטלי כבר אינו חלק נפרד מגופו, אלא הרחבה של חושיו.
ניל מספר שמבחינתו המכשיר נתפס כחלק מגופו, ולכן בתמונת הדרכון שלו הוא מצולם כשהמכשיר לראשו. למרות שעל פי חוקי המדינה אין להצטלם עם אביזרים חיצוניים, הוא הצליח לשכנע את הממסד שזו הרחבה של המוח שלו.
בהמשך הוא הרחיב את חושיו, והוסיף את תדרי האולטרה- סגול והאינפרה-אדום.
ניל הרביסון הקים קרן שתסייע לאנשים להשתמש בטכנולוגיה כחלק מהגוף, מכיוון שהיכולת להרחיב את החושים מרחיבה את הידע האישי. המסר שלו לעולם הוא שהחיים יהיו יותר מרגשים אם נפסיק ליצור אפליקציות לטלפונים ניידים ונתחיל לייצר אפליקציות לגוף האדם. ניל מעודד את קהל הצופים לחשוב אילו חושים היו רוצים להרחיב.

Neil Harbisson: I listen to color, TED

כשהייתי ילדה, סדרות טלוויזיה שעסקו באנשים "מורחבים טכנולוגית" נחשבו לדמיוניות לחלוטין. היום הגיבורים שלהן נראים אפרוריים ושבלוניים לעומת האנשים שמסתובבים בינינו במציאות. הסנסור האלקטרוני של ניל הרביסון נראה פתרון טכנולוגי שיכול לשדרג את איכות החיים. כמוהו יש מכשירים רבים אחרים המסייעים לאנשים להתגבר על כשלים פיזיים בחיי היומיום. הדבר נראה לנו נכון וטבעי. אנו שואפים לשחזר את המצב הטבעי של הגוף.
המסר החדשני שניל מביא עימו הוא התפיסה שהטכנולוגיה היא חלק מהגוף ולא אביזר נלווה, והיא יכולה לתת לנו להגיע אל מעבר למצב הפיזי המקורי שהיה צפוי לנו בתנאי החיים האופטימליים. יש לנו כאן אפשרות להגביר את העוצמות של עצמנו. כל שעלינו לעשות הוא לרצות זאת, ולפנות אל המומחה המתאים.

אני מנסה לבחון את עמדותיי, ומגלה שהתפיסה שניל מביא עמו, נראית לי דווקא הגיונית. אני תוהה לגבי סוגיות כמו אתיקה, צניעות, חיים מתוך קבלה עצמית, התמודדות עם קושי כהזדמנות להעצמה, ובכל זאת יש בבשורה הזו משהו קסום, משהו שמרחיב את החוויה.
ברור לי שבעוד מספר שנים זו תהיה הנורמה, לא תהיה סביב העניין שום שאלה של אתיקה. "הרחבות מוח" יהיו זמינות בתחומים שונים, וכולנו נהיה שם.

למידה רשתית- הדרך אל הידע

בקורס "עיצוב סביבות למידה מתוקשבות" בהנחיית ד"ר אתי כוכבי, עלינו ליצור יחידת לימוד מתוקשבת. התלבטתי בין שני נושאים שאלמד בשנה הבאה בבית הספר: קיימות ומחזור, ויצירת עלון בית ספרי, שניהם נושאים חדשים במסגרת ההוראה שלי, כך שיצירת יחידת לימוד בשני התחומים בכל מקרה תהיה יעילה עבורי.

ההתלבטות בין הנושאים לא הייתה מסובכת: תחום הקיימות מאד עדכני ורלוונטי, ולכן יש חומר רב בנושא זה באינטרנט. בנוסף, יש לי ידע בסיסי פלוס, שהצטבר בשנים האחרונות עקב עיסוק שוטף בנושא. לכאורה אפשר לצאת לדרך. נושא העלון הבית ספרי לא ממש מוכר לי, ועד כמה ששוטטתי ברחבי האינטרנט, החומר הקיים מאד דל, לא מזמין פעילות מתוקשבת, יותר ברמת הנחיות כלליות למורה (אם בכלל), או במילים אחרות- התמודדות הדורשת המון התעמקות, למידה ועבודה.
כמובן שבחרתי באפשרות השנייה.
דפוס האישיות שלי שולח אותי בדרך כלל אל הלא נודע. המוכר והידוע הרבה פחות מרגש מבחינתי.

אז יצאתי לדרך. הבחירה בתוכן לא ממש מוכר לי, ובמשאבים מאד דלים באופן יחסי באינטרנט גרמו לי לתהליך למידה רשתי. הגדרתי את התחומים בהם אעסוק ביחידת הלימוד, ומאז אני מחפשת, מוצאת, לומדת, מחליטה שזה לא מספיק טוב, מחפשת שוב, יוצרת יש מאין, מחפשת, וכך הלאה, במעגל אינסופי.

מדי פעם אני תוהה למה בחרתי בדרך שידעתי שתדרוש ממני הרבה יותר, אבל אז נזכרת שככה אני, זה מה שבאמת נכון לי.

אני מתקדמת לאט, אבל בדרך פוגשת המון תכנים מעניינים. נתקלתי בפרויקט "טיפוגרפיה בתנועה", פרויקט שנלמד בבתי ספר לעיצוב, בארץ ובעולם. בסרטונים שהועלו לרשת, נעשה שימוש בטיפוגרפיה, כלומר בבחירת טקסט כמעביר מסר תקשורתי- ע"י שימוש בסוגי גופנים (גופן מעוגל כמשדר זרימה וגמישות, לעומת גופן מרובע המסמל בגרות, סדר, משמעת וכו'), בצורת סידור הטקסט, בתנועתיות הטקסט, בצבעוניות וכו'.

מאד מעניין לראות כמה משמעות יש לכל פרט בדרך אל השלם. עד כמה המודעות לתכנים כגון טיפוגרפיה, שימוש בצבע ובצורה, יכולה לתרום להעברת המסר שאנו מעוניינים להעביר.

מוזמנים לצפות בסרטון העושה שימוש בטיפוגרפיה בתנועה על מנת להעביר את המסרים התוכניים של "הכבש הששה עשר".

הכבש הששה עשר- טיפוגרפיה בתנועה

חיבור הוא לבד, לבד הוא חיבור

מקור התמונה: גוגל תמונות

התמונה הזו לא תגרום לאף אחד לעצור בתמיהה. אולי אחד הדברים שהעין שלנו התרגלה לראות הוא אנשים מסמסים, מתקשרים זה עם זה. זה קורה בכל מקום ובכל זמן. אנחנו יושבים אחד עם השני ומדברים (בקיצור) עם אלו שלא נמצאים איתנו.

העיסוק בשאלת היותנו מחוברים יותר או מנותקים יותר בעידן הטכנולוגי נשחק עד דק, ובכל זאת- נתקלתי בסרטון מעניין באתר TED, "מחוברים אבל לבד", בו מספרת שרי טרקל ששאלה אנשים "מה רע בניהול שיחה?"
התשובות היו:
- זה קורה בזמן אמיתי.
- אין לך שליטה על מה שאתה עומד לומר.
התרגלנו להציג את עצמנו, לערוך, לתקן, אנו יוצרים אייקון של עצמנו, לפעמים סינטטי מדי, "עשוי" מדי, מתרחק מהחיים האמיתיים. שרי טרקל טוענת שאנחנו מרמים את עצמנו. יחסי האנוש הינם מבולגנים, עשירים ותובעניים, ואנו "מנקים" אותם ע"י הטכנולוגיה.
טרקל, פסיכולוגית, סוציולוגית וחובבת טכנולוגיה, מדברת על כך שאנו בודדים ומפחדים מאינטימיות, ולכן עוסקים בפיתוח טכנולוגיה שתעניק לנו אשלייה של חברה, בלא להתחייב לכל הנדרש מחברות (אינטימיות, מחוייבות, הקשבה וכו'). האמצעים הטכנולוגיים והרשתות החברתיות מעניקים לנו תחושה שתמיד ישמעו את קולנו ושלא נצטרך לעולם להיות לבד. לטענתה כשאנשים נמצאים לבד הם מבוהלים, חשים מנותקים, ולכן התפתחה התפיסה הקיומית "אני משתף- משמע אני קיים".

טרקל מסכמת את דבריה בכך שחשוב לטפח את היכולת להיות לבד. ההימצאות עם עצמי מאפשרת לי חיבור לעצמי, הכרת עצמי, ואז, עם היציאה החוצה, לחברה, יש יותר סיכוי ליצור התקשרויות אמת. כאשר אין לי יכולת להיות לבד, אני פונה לאחרים על מנת להפיג את חרדת הבדידות, ולא יכולה ללמוד להעריך את מי שאני.

הפרדוקס שטרקל מציגה מרגיש כל כך נכון, כל כך מחובר לחיים: המפתח לאהבה עצמית הוא להכיר את עצמי, לדעת מה נכון לי, מה אני צריכה על מנת ליצור חיים משמעותיים. את האיכויות האלו משיגים דרך מפגש עצמי- פנימי. אם אוהבים את הלבד זמינים ליחד, היחד אינו מאיים. מי שאינו מפנה זמן להכרות עם עצמו, מקבל עליו את עיצוב החברה. הוא פחות זמין להרגיש את צרכיו ויותר את המצופה ממנו, דבר המוביל בסופו של דבר לחרדה, שכהימנעות ממנה הוא מוצא את עצמו מתקשר/ מסמס/ מגיב ונאבק על "לייקים", על מנת לקבל אישור חיצוני לקיומו.

על פי טרקל, אם לא נדע להיות לבד, נרגיש בודדים.
הילדים והמתבגרים של היום, דור הילידים הדיגיטליים, מתקיימים בעולם של חיבור טכנולוגי, חיבור שפונה החוצה ולא פנימה, אל העצמי. כ"בוגרים האחראיים" בחברה חשוב שנשאף ליצור סיטואציות שיזמנו להם הכרות עם עצמם, נינוחות עם הלבד, על מנת שתהיה להם אפשרות ליחד אמיתי.

שרי טרקל- מחוברים אבל לבד- TED

המחשב- האיבר הבא ברשימת אברי גוף האדם

כבר לא מעט זמן מחלחלת בי ההבנה שהגיע הזמן שארכוש לי זוג משקפי קריאה. במרבית הזמן אני קוראת באמצעות מכשירים דיגיטליים: מחשב, טאבלט, סמארטפון וכו'. אופן קריאה זה מאפשר לי לשלוט בגודל הגופן ולהתאים את המציאות לצרכיי. מדי פעם, כשאני נתקלת בחומר קריאה המודפס בגופן זערורי על נייר, אני מפנימה את העובדה שהאמצעים הדיגיטליים לא יהיו שם תמיד בשבילי (אם כי רוב הזמן הם שם...).

יש לי חברה, צלמת במקצועה, שלא מעלה על דעתה להפיץ תמונות שלה ללא הצרת היקפים בתכנת הפוטושופ. הדרך שבה אנו זוכרים את המציאות מורכבת בין השאר מהטבעות ויזואליות שנצרבו במוח, ואם הזיכרון הוא פרשנות למציאות שחלפה, עדיף לטעמה שיישען על מציאות משודרגת, ואין כמו המחשב לסייע בכך.

השכן שלי, שמפאת מצבו הבריאותי אינו יכול לטייל בעולם, מכתת את רגליו במרחבי היוטיוב ומגיע לכל מקום. מכיוון ששמיעתו הולכת ונחלשת, הוא מגביר את עצמת הצליל במכשיר ומתענג על קולות פכפוך המים וציוץ הציפורים שפוגש בטיוליו.

על הרחבת הזיכרון האנושי כבר אמרו כמעט הכל- האמצעים הדיגיטליים מהווים הרחבה של הזיכרון האנושי, מעין כונן חיצוני שמחובר אלינו במרבית שעות הערנות, ומאפשר לנו לשכוח המון פרטים שפעם זכרנו בקלות: מספרי טלפון, תאריכי ימי הולדת חשובים וכו'. אנחנו סומכים עליהם שהם יהיו שם בשבילנו תמיד.

Trevor Prideaux, התמונה מתוך אתר cydia.co.il

Trevor Prideaux מימש את האמרה: "אם החיים נתנו לך לימון- תעשה ממנו לימונדה". הוא הפך את הסמארטפון שלו לחלק אינטגרלי מידו התותבת. רבים מאיתנו לא יהססו להודות שכאשר הסמארטפון שלהם אינו בנמצא הם חווים סוג של חוסר, ניתוק, אבדן (גם אם זמני בלבד)- מעין נכות זמנית.

אנו נוטים להתייחס כיום אל האמצעים הדיגיטליים האישיים שלנו (בעיקר אל הסמארטפון) כאל מעין איבר נוסף בגופנו. הוא תמיד נמצא שם, בשימוש שוטף, חיוני לנו כמעט כמו מערכות גופנו. קשה לנו לדמיין את עצמנו בלעדיו.

אם בעבר, בתהליך פיתוח המכשירים הדיגיטליים, ניסו להתחקות אחר החשיבה האנושית ולייצר מוצר שישאף להגיע לשם, הרי שנראה שהיום הטכנולוגיה היא האידאל, ובמקרים רבים האדם מנסה לשדרג את עצמו ע"י איחוד עם החידושים שהיא מביאה עמה.

הפרעת קשב וריכוז- אפקט הביצה והתרנגולת?

בשנים האחרונות הולך ועולה מספר המאובחנים בעלי הפרעת קשב וריכוז. יש לכך מספר סיבות אפשריות, ביניהן המודעות הגוברת והתפתחות בתחום האבחונים.
בקורס "מדעי החינוך במאה ה-21" בהנחיית גילה לוי עצמון, למדנו שהמוח האנושי נמצא בשלבי התהוות (בכל זמן). האדם תפקד בעבר כצייד, ונדרשו לו תכונות של פיצול קשב וערנות לכל פרט לצורך הישרדותו. עד היום ישנן אוכלוסיות בעולם שתכונות אלו נחשבות אצלן למועילות יותר מכישורי למידה בכיתה. בהמשך פיתח האדם תכונות של חקלאי, כלומר דפוס התנהלות מיושב, סבלני, נדרש לתכנן, ללמוד ולהעביר ידע לדורות הבאים. האבולוציה מראה לנו ציר התפתחות שתחילתו במה שנתפס בעינינו כיום כהפרעת קשב וריכוז, והמשכו ביכולת מיקוד ולמידה כפי שאנו רגילים לראות (למידה בכיתה, עמידה בסטנדרטים מדידים וכו').

המאה ה-21 הביאה עמה את הפיתוח המואץ של הטכנולוגיה. אם ניקח את השימוש באינטרנט כדוגמה, ניתן לראות שנדרשים כישורים המאפיינים הפרעת קשב וריכוז: קפיצה מעניין לעניין, ריכוז במספר אירועים בו זמנית, השתנות מהירה וכו'. זהו דפוס ההתנהלות הנדרש כדי לחוות את המדיה הזו במלוא עצמתה.
הילדים של היום- ולא רק אלו המוגדרים כבעלי הפרעת קשב וריכוז- מתנהלים כך. הם "ילידים דיגיטליים"- נולדו לתוך עידן שדורש את המומחיות הזו, והם נולדו ככל הנראה מתאימים, מצוידים אבולוציונית.

למעשה נוצר "אפקט ביצה ותרנגולת"- הפרעת הקשב הובילה לינארית אל הישגים טכנולוגיים שמקורם בקשב ומיקוד, ואלו הובילו לדפוס המזכיר הפרעת קשב.

התמונה מאתר: communities.bmc.com

בכתבה "אפליקציה וקוץ בה: ספרי ילדים באייפד" שפורסמה באתר Ynet בתאריך 2.7.2012, מתייחסת עדנה אברמסון לנושא הספרים הדיגיטליים. מחקרים מראים שהאפקטים הדיגיטליים אמנם מקרבים את הילד אל הסיפור, אך הסחות הדעת גורמות לכך שיזכור פחות את רצף העלילה. תצפיות מחקריות מראות שככל שה"ספר" מצויד ביותר אפקטים כאלו, הוא נמכר יותר.
הילד רוכש כישורים שונים במהלך השימוש בסיפור הדיגיטלי, אך אלו לא בהכרח תואמים במדויק לציפיות הלינאריות אליהן היינו מורגלים.

לאור הכתבה עולה בי השאלה לאן פני המין האנושי? עד לאחרונה חשבתי שההתפתחות האנושית היא לינארית: האדם הזדקף, צד וליקט, התיישב ופיתח כישורי חשיבה ולמידה ממוקדים, שתרמו לפיתוח הטכנולוגיה. הטכנולוגיה גורמת לו לחזור למיומנויות של "ציד".
האם יתכן שהפרעות הקשב והריכוז המאובחנות יותר ויותר באוכלוסיה, הם למעשה המיומנות החדשה, המתאימה לעולם שלנו? אולי זה הדבר הבא?

אני חושבת שהשינוי הבא במבנה האנושי הוא תפיסה של "אחדות הניגודים"- אם קודם הורגלנו לקחת תכונה אחת כאידאל ולראות באחרת הפרעה, נראה שהילדים של היום נמצאים בשני הקצוות גם יחד. הם יכולים לפעול מתוך קשב מפוצל, כלומר לעסוק במספר משימות בו זמנית (להתכתב עם 8 אנשים שונים בפייסבוק, לדבר בטלפון, לשמוע מוזיקה ולהתכונן למבחן), ובו בזמן להיות מאד ממוקדים בכל משימה.

"אחדות הניגודים" היא תפיסה בעלת ממד רשתי- מרחבי: הכל יכול להתקיים בו זמנית, במידת לגיטימציה הולכת וגוברת, בדיוק כמו החיים שלנו עכשיו. אבל- זהו כנראה רגע היוולדה של הרשומה הבאה...

חזון הוליסטי- הקשר בין אדריכלות לחינוך

היום התקיים הסמינר השמיני של ביה"ס לחינוך במרכז ללימודים אקדמיים. ד"ר גילה קורץ הציגה מספר עבודות סטודנטים, ביניהן את החזון החינוכי שלי, המובע בסרטון שיצרתי במסגרת הקורס "מדעי החינוך במאה ה-21", בהנחיית ד"ר גילה לוי עצמון:

החזון החינוכי שלי עוסק בעיקר ביחסים שבין הקבוע למשתנה, בין מסגרת (סדר יום, מקצועות ליבה וכו') לבין גמישות ומענה ספציפי לשונות בין אישית, לצרכי התלמידים, בהתאם ליכולותיהם וכישוריהם הייחודיים.

בחרתי להשתמש בדימוי של "אדריכלות דינאמית", מבנה שבחלקו הוא יציב וקבוע ובחלקו משתנה בכל רגע נתון. מכיוון שעד לפני מספר שנים עסקתי באדריכלות, זו ככל הנראה שפה שהיא טבעית לי...

כשאני מסתכלת לאחור, לימים בהם הייתי סטודנטית לאדריכלות, בשנתיים האחרונות ללימודים התחלתי לחפש את החשיבה שמאחורי האדריכלות, את הפילוסופיה שהביא האדריכל והדרך בה הוא מממש אותה לכדי מבנה (עד אז העבודה שלי נערכה "מהבטן","מהראש", עיסוק בצורניות וכו'). אימצתי את דרך העבודה הזו, של חשיבה על תיאוריה, תפיסת עולם, או מה שהיום אני קוראת לו "חזון", ונוכחתי לדעת שכאשר החזון נכון בעיני, היישום שלו במבנה נוצר כמעט מאליו. הדברים ברורים, בעלי הגיון פנימי, נבנים באופן מדויק.
מצאתי את עצמי עוסקת במרבית הפרויקטים שתכננתי באותה תקופה במסגרת לימודי, ביחסים שבין המשתנה לקבוע, מתוך הנחה שהמבנה האדריכלי משקף את האדם החי בתוכו, והאדם הינו בעל מאפיינים של קביעות ומאפיינים של גמישות והשתנות.

כשחשבתי על החזון החינוכי שלי התמקדתי בילדים שאותם אני מלמדת, מה הצרכים שלהם? מה נכון עבורם? אני מלמדת תלמידים לקויי למידה, ונושא ההעצמה האישית דרך התייחסות לחוזקות האישיות של כל אחד ואחד מהם, הוא קריטי בעיני לחיזוק הדימוי העצמי והבטחון העצמי, שהם נדבך בדרך לחיים שלמים יותר.

כשד"ר גילה קורץ אמרה לי שהיא מתכוונת להציג את הסרטון, התחברו אצלי שני האירועים. לפני שנים היה לי חזון אדריכלי, שהיה שאוב מתפיסתי את מהות המבנה האנושי, ועסקה ביחס שבין הקבוע למשתנה. חזון מערכת החינוך שלי נכון לתקופה זו מתייחס בדיוק לאותה מהות ומאופיין באותם אלמנטים. התבהר לי שחזון אינו בנוי ממקטעים נפרדים- חזון באדריכלות, חזון בחינוך, חזון בכלכלה וכו'. חזון הוא דבר הוליסטי, שלם, כשהוא מתאים ונכון הוא פונה למכלול כולו. אח"כ אפשר "לגזור" ממנו את החלקים לצורך הרחבה וביצוע.

מקווה לראות את החזון ההוליסטי מתממש במציאות.

האייפד- ידידו הטוב ביותר של לקוי הלמידה?

ילדים בעלי לקויות למידה מתקשים בחלקם ברכישת הקריאה. במאמר "שימוש ב iPad לשיפור מיומנויות למידה אצל ילדים בעלי ADHD" שהתפרסם באתר מס"ע/ מכון מופ"ת ביוני 2012, מצוין מקרה של שימוש באייפד לצורך שיפור מיומנות הקריאה אצל ילד בגיל בי"ס יסודי, בעל הפרעת קשב וריכוז. נאמר שבתוך שישה שבועות התקדם הילד בקריאה ברמה של השלמת שנת לימודים. השימוש באייפד איפשר לילד להתרכז במשימות עיוניות, דבר שלא הושג קודם לכן במשך חמש שנים של למידה בשילוב טיפול תרופתי.

יש משהו מאד אפנתי בשילוב האייפד בלמידה. זה עדכני, עכשווי, אפוף בהילת חדשנות. נכון, זה יכול גם לתמוך בלמידה: מסך האייפד (או המחשב) הינו בעל פוטנציאל לרכז את הילד בעל הפרעת הקשב והריכוז. הוא יכול לאפשר מיקוד בנושא מסויים, או "קופצנות" בין תחומי למידה שונים, בהתאם ליכולתו של הילד להתרכז במשימה לאורך זמן. הוא פונה למספר ערוצי קלט (חזותי, שמיעתי, תחושתי), ובנוסף לכך, הוא הכלי שהילד גדל איתו, דובר את השפה שלו.

עם זאת, חשוב לזכור שלכל ילד יש את ערוצי הקלט האישיים שלו. ילד שערוץ הקלט המרכזי שלו תנועתי, ילמד באופן מיטבי תוך שילוב פעילות גופנית. ילד שחשובה לו האינטראקציה האנושית, ילמד טוב יותר דרך שיח/ דיאלוג עם המורה. יש ילדים שזקוקים להגדרת גבולות הלמידה, ומעדיפים לראות דף, שבאמצעותו יודעים מתי מתחילה המשימה הלימודית ומתי מסתיימת, גבול שלא בהכרח מתקיים בעולם הממוחשב, שבו המידע, כולל מטלות לימודיות, הנו אין סופי.

בתהליך הלמידה, בפרט אצל ילדים לקויי למידה, יש חשיבות רבה לשילוב אמצעים שונים, תוך חיפוש מתמיד של אמצעי הלמידה הנכון עבור ילד ספציפי.
המחשב / האייפד הוא רק עוד אמצעי. הוא כלי מרכזי, מאפשר מגוון עצום של התנסויות, ככל שהזמן חולף נוספות לו עוד אפליקציות שהופכות אותו למיטבי יותר, אך חשוב שהפדגוגיה והבנת צרכי הילד תוביל את תהליך הלמידה, והטכנולוגיה תישאר ברקע של קבלת ההחלטות, כאחד מכלי העזר של המורה בתהליך הלמידה.

מבט קצר לאחור

חלף סמסטר, פרק זמן לא ארוך שבו התנסיתי בכתיבת בלוג. לכתיבה בבלוג לא ניתנו הנחיות מסודרות, לא ניתן כיוון מוגדר (מעבר לאמירה שהוא מהווה תעודת זהות מקצועית, כך שרצוי שנושאי הכתיבה יהיו תואמים לתקשוב ולמידה).

בהיבט הרגשי עברתי תהליך של תזוזה מסוימת ממקום המכיל צער על הפרטיות ההולכת ואובדת, דרך סוג של השלמה עם העובדה ש"ככה זה עכשיו", ותחושה של תחילתם של ניצנים (בינתיים רק תחושה...) של הנאה מהכתיבה, מהמקום להבעת דעה, מקום של מפגש עם המחשבות שלי, רגעים שבהם מחשבה מתגלגלת למחשבה, וזה דווקא מעניין לי.
פיתחתי את ההתבוננות, את ההקשבה. דברים שראיתי בדרך, שקודם לכן רק ראיתי ולא התעכבתי להקדיש להם תשומת לב, הפכו להגיגים מפותחים יותר, שגרמו לי להרחבת הפרספקטיבה, לרצון להבין טוב יותר את התמונה הכללית, לחקור היבטים שונים הקשורים לאותו עניין.

לרגע אני תוהה מה יקרה בהמשך. האם אתמקד בהיבט ספציפי? האם אמשיך לראות לרוחב הדברים? ואולי כמו בחשיבה רשתית, שהיא עכשיו שם המשחק, זה יהיה השילוב בין שתי האיכויות?

המשך יבוא (בסמסטר הבא).

הכיתה הוירטואלית

ההתפתחות הטכנולוגית מציבה בפני מערכת החינוך אתגרים חדשים. ניתן לראות ניסיונות שונים שנערכים בארץ ובעולם, לשילוב התקשוב בלמידה.
בעיתון "קו לחינוך" (גיליון 579) מסופר שבצפון מתוכנן להיפתח בשנה הבאה "תיכון וירטואלי" שבו יילמדו בשלב ראשון מקצועות המתמטיקה והפיזיקה. הלימודים יתבצעו בעיקר באופן מקוון, תוך שימוש במגוון רחב של אמצעים מתוקשבים (סימולציות, סרטונים, מצגות, מעבדות וירטואליות וכו'), בשילוב מפגשי פנים אל פנים, ומטרתם להיעזר בהוראת מורים מהמרכז ובהגדלת קבוצות למידה קטנות.

יצאתי אל מרחבי האינטרנט כדי לחפש מידע נוסף על הנושא, ונתקלתי ברעיון מעניין נוסף: יום לימודים שבועי מקוון קבוע בביה"ס. על פי הצעה זו לכל שכבה יהיה יום קבוע שבו התלמידים יישארו בבית ויקיימו למידה מקוונת, סינכרונית בעיקרה. העיקרון המנחה הוא שהיציאה מגבולות הכיתה בהיבטי זמן ומקום תיצור ממד של עדכניות ורלוונטיות, ותגביר מוטיבציה ללמידה אצל התלמידים.

במאמר "בתי ספר וירטואליים- בחו"ל ובישראל" מביא עמי סלנט מגוון של ביטויים שונים לרעיון זה, ביניהם בית ספר וירטואלי במלואו בקליפורניה, שבו אין מבנים פיזיים כלל, וכל הלמידה מתבצעת באופן מקוון.

ניתן לראות ששפע האפשרויות שהטכנולוגיה הביאה עמה, יוצר מגוון גדול של התנסויות בחינוך, במטרה למצוא את הדרך ה"נכונה". במאה ה-21 ניתן מקום רב לשונות הבין אישית, דבר המצריך מגוון פתרונות שונים בהתייחסות ללמידה המיטבית, ל"דרכים הנכונות".

לדעתי אסור לשכוח שבית הספר לא נועד ללמידה בלבד. בגילאי בית הספר יש חשיבות רבה למפגש החברתי, ללמידה החברתית הנוצרת באמצעות התנסויות בין אישיות. אם מטרתו של בית הספר היא להכין את הילד לחיים הבוגרים, הרי שלמידה מקוונת במלואה לא תכשיר אותו להתמודדויות עתידיות בהיבט זה. הפתרונות המוצעים בארץ, של למידת מקצוע לימוד ספציפי באופן מקוון, או למידה בפרק זמן מוגבל (כגון יום בשבוע), מאפשרים התנסויות חברתיות שהן קריטיות לפיתוח האישיות, לצד למידה בבי"ס ולמידה מקוונת מחוץ לגבולות ביה"ס, באופן שהתלמיד נחשף לטווח התנסויות רחב יותר.
חשוב לשמור על מינונים נכונים בין הדברים, כדי לאפשר לתלמיד להתפתח כאדם שלם: בעל מיומנויות חברתיות ואקדמיות שיתקיימו במשולב.

רובוט מורה- הדרך הבטוחה לרדידות או להעמקה?

הרובוט מחליף את המורה לספרות- מצד אחד כנראה שהתהליך מתבקש, לאור ההתפתחות הטכנולוגית המואצת. מצד שני- יתכן שאנחנו מאבדים את הקסם האנושי?

בכתבה שפורסמה בדה מרקר בתאריך 15.4.2012 מתוארת הצעה לרפורמה בחינוך: רובוטים (מחשבים) שיתוכנתו לסרוק מאמרי תלמידים ולהפיק ציון. הרציונל שעומד בבסיס הרעיון הוא שככל שהתלמידים יכתבו יותר, תשתפר יכולת הביטוי שלהם. העברת בדיקת העבודות לרובוטים תאפשר למורים לתת יותר עבודות כתיבה בפרק זמן נתון, מכיוון שלא יצטרכו לבדוק אותן בעצמם.

הרובוטים, כדרכם של רובוטים (לפחות נכון לתקופה זו) יכולים לזהות דקדוק תקין, מבנה תחבירי נכון, יכולים לאבחן את יעילות העברת הרעיון בטקסט. את הנשמה היתרה הם עדיין לא בנויים לזהות, את כל מה שמעבר לטכניקה, למסגרת, הם לא יכולים להעריך.

זה נשמע כמו סוג של מפעל תעשייתי: למורים יתאפשר להעלות את התפוקות ע"י שימוש במכונה הבודקת עבודות, ואילו הסטודנטים יוכלו להסתפק ברדידות רעיונית תוך הקפדה על היבטים טכניים, ולזכות במרב התגמול. מעין פס ייצור אקדמי.

נשמע בעייתי, ואולי לא?
אולי על מנת להגיע לרעיונות נשגבים, יש חשיבות לכך שהטכניקה תהיה כל כך שגורה שתהפוך לאוטומטית?
אם נשווה זאת לנהיגה למשל, נוכל לראות שעל מנת לחשוב מחשבות פילוסופיות או לפזם שיר במהלך פעולת הנהיגה, נדרשת מיומנות נהיגה ברמה אוטומטית. כל זמן שלא הגענו לשלב זה, המשאבים יוקדשו לביסוס הטכניקה, לריכוז בתהליך הנהיגה עצמו.
אדם שיהיה מיומן בכתיבה, לא יצטרך להשקיע את כל המשאבים בטכניקה ויתפנה לעסוק בחשיבה מסדר גבוה, בפיתוח רעיון או אידאל, וכך בדיקת העבודות על ידי הרובוטים תזמן אפשרות להעלאת היכולות בתחום ההגות.

לדעתי, בסופו של דבר "העשיר יהיה יותר עשיר והעני יותר עני": אדם שניחן בכשרון הביטוי והחשיבה הגבוהה ייתרם מההזדמנות לכתוב יותר ולשפר את מיומנות ההבעה, בעוד שאדם המתקשה בתחום זה, ילך ויישחק תחת עומס המטלות שיגדל מעצם הזמינות של בודק רובוטי.

על אבולוציה וטכנולוגיה

בהמשך לאחת הרשומות הקודמות שכתבתי, שעסקה בשאלה האם אנו מצויים בתוך תהליך מואץ של שלב אבולוציוני, נחשפתי לסרט "האם אנו מוכנים לניאו- אבולוציה?"באתר TED, ובו מתייחס הרווי פיינברג, מומחה לאתיקה רפואית, לסוגיית האבולוציה מתוך היבטים טכנולוגיים.
פיינברג טוען שמטרת האבולוציה היא הסתגלות והישרדות,  ומציע שלוש אפשרויות אבולוציוניות:

1. לא נתפתח יותר. במקום שהאנושות תידרש לשנות את עצמה על פי הסביבה, הצלחנו לעצב את הסביבה כך שתתאים אלינו (לדוגמה: שליטה בטמפרטורה, במשאבי טבע וכו').
2. תמשיך להתקיים אבולוציה מסורתית, טבעית, הנאכפת ע"י הטבע בצורה איטית אך נחרצת.
3. קיום ניאו- אבולוציה: אבולוציה המכוונת ונבחרת על ידינו, לדוגמה בחירה של לידת יותר בנים מבנות בתרבויות מסוימות, בחירת התאמות גנטיות שיכולות לרפא או למנוע מחלות מסוימות.

ניאו- אבולוציה מאפשרת אימוץ תכונות משופרות בתהליך מודע ומואץ: שיפור זיכרון, יצירתיות, כושר גופני, הארכת משך החיים ועוד, או למעשה אימוץ תכונות של "סופר על". יכולות אלו, במקביל ליצירת סביבה טכנולוגית מותאמת, שלא תדרוש מהאדם שינוי והסתגלות, ייצרו אדם שנתפס (לפחות בעיני עצמו) כשליט העולם, עליון אפילו על הטבע.

האם זה יתכן? עובדתית- אנחנו כבר שם. הדברים עליהם מדבר הרווי פיינברג זמינים כבר היום, ויהפכו להיות זמינים יותר בעתיד הלא רחוק. עם זאת- יש פן מאד מתנשא באופן החשיבה הזה, פן שמאדיר את האינדיבידואל, את צרכיו וסיפוקו האישי, ועשוי לצמצם הסתכלות רחבה יותר, מוסרית- חברתית. 

לדעתי יש איכויות רבות בפיתוחים ובידע המצטבר בתחום הגנום האנושי, שיובילו ל"שכלול האדם", ויחד עם הפיתוחים הטכנולוגיים תיווצר סביבת חיים נוחה יותר. סביר להניח ששוב יגדל הפער בין העשירים, שיוכלו להפוך ל"יצורים נעלים יותר", לעומת העניים, שייאלצו "להסתפק" במה שהטבע נתן להם. (במרחק של שבוע מיום השואה- כתיבת שורות אלו מעלה בי קונוטציות לא נעימות...). בוודאות העניין העיקרי שהאנושות תצטרך לעסוק בו הוא ערכי מוסר, היבטים חברתיים- לאומיים וגלובליים, ואולי מחדש- להתחיל ללמוד צניעות. 

אני מאמינה שהחיים, כמו החיים, ימשיכו בכל זאת להוביל אותנו בשיעורים הרגשיים והרוחניים שאנו צריכים לעבור.

עוקבים- עניין של כמות או איכות?

הבת שלי, שממנה אני לומדת המון על התנהלות של נוער ברשת (ואולי לא רק של נוער) שקועה בימים אלו בניסוי חברתי. היא לא מגדירה זאת כניסוי, היא פשוט מתנסה. היא מעלה תמונות בשתי אפליקציות. באינסטגרם היא מעלה תמונות שהיא באמת מאמינה באיכותן, וכמובן- עוקבת בדריכות אחר כמות העוקבים אחריהן. יש לה שם כמה מאות עוקבים. שם, מבחינתה, זה הדבר האמיתי. באפליקציה מקבילה (פחות או יותר) היא מעלה תמונות, אך פועלת בטכניקה שונה: היא עוקבת אחרי אנשים, בלי קשר לאיכות התמונות שהעלו, על מנת שיעקבו אחריה מתוך הסכם בלתי כתוב של יחסי גומלין.
באפליקציה זו יש לה פי 3 עוקבים, אך היא הרבה פחות מתרשמת מהמספר, מכיוון שלדעתה הוא שקרי, לא משקף ביטוי אמיתי של הערכת איכות, אלא של מעין מוסכמה חברתית.

כצופה מהצד "הניסוי החברתי" הזה מאד מעניין לטעמי. אני יכולה לראות מצד אחד את קבלת הצו החברתי של השתתפות במשחק "המקובלות החברתית" של עוקב- נעקב, מצד שני אני רואה את החשיבה הביקורתית שנמצאת בבסיס העשייה, את ההחלטות המושכלות, את ההתנסות המאוד בוחנת ומודעת.

יצאתי אל מרחבי האינטרנט וחיפשתי מאמרים בנושא הקשר בין תחושת שייכות חברתית לכמות עוקבים/ לייקים. את המאמר שחיפשתי לא מצאתי, אבל גיליתי שהכותבים נחלקים לשניים: אלו שחיים שם, שלעקוב ולהיות נעקב הוא חלק אינטגרלי מחייהם ולכן אינם מתייחסים אל התופעה כ"הסתכלות על" אלא כ"חוויה מתוך". אצלם לא מצאתי יציאה החוצה כדי לבצע התבוננות על התהליך. לעומתם היו אלו שאינם נמצאים שם (הבוגרים יותר) שכתיבתם כל כך ביקורתית ומרוחקת, שנראה שלא נגעו בעצמם בנושא כדי להבין אותו בהיבט החווייתי, אלא דחו אותו מתוך חשיבה מנותקת, יתכן שאף מבוהלת משהו.

מאד מעניין אותי להבין עד כמה בני הנוער חשים תלויים במשוב האינטרנטי שאינו בהכרח קשור למעגל חברתי מוכר להם, כחלק מבניית הזהות החברתית והשייכות שלהם. אני מניחה שיש קשר בין התלות בעוקבים/ לייקים לבין תחושת שייכות חברתית, כי אחרת יהיה קשה להסביר את האנרגיה הרבה המושקעת בהשגת המשוב האינטרנטי.
אם אתקל במאמר הנכון- מבטיחה לעדכן.

האקדמיה של קהאן כקונספט פדגוגי לאימוץ

לאחרונה נחשפתי לפרוייקט "האקדמיה של קהאן", פרוייקט מדהים ומעורר השראה לטעמי, שעליו כתבה אפרת בבלוג שלה. ממליצה מאד לקרוא את הרשומה של אפרת, ובעיקר לצפות בסרטונים שצירפה (אבל אח"כ אל תשכחו לחזור...).

קהאן הפך את סדר הלמידה שאליו אנחנו מורגלים: במקום להקנות תכני לימוד בכיתה ולתרגל אותם באופן עצמאי בבית, הוא יצר סרטונים קצרים המאפשרים למידת תכנים בבית ותרגולם בכיתה, כאשר המורה נמצאת על מנת לתמוך ולהנחות במהלך התרגול, לחזק ולהבהיר במקומות הנדרשים. הפרויקט שהתחיל כהגשת סיוע לבת דודתו של קהאן, התפתח לקונספט שיכול לשנות את פורמט הכיתה הקלאסית.

כמו תמיד, אני מחפשת את המקומות שהדברים מתחברים אלי, לחוויית ההוראה היומיומית שלי.

אני מלמדת בבי"ס לחינוך מיוחד- תלמידים בעלי לקויות למידה מורכבות. אני עובדת השנה עם ילדים בכיתות ח', שם יש לי המון חופש בבחירת דרכי ההוראה, חוויית הלמידה שאני מאמינה שיש להעניק לילדים, קצב הלימוד וכו'.

במקביל- התחלתי בשנה שעברה ללמד לבגרות בסרטוט, והשנה הוספנו גם בגרות במדעי המחשב. שם יש לי הרבה פחות חופש: קיימים סטנדרטים מאד ברורים שיש לעמוד בהם, והם שמכתיבים את התכנים ואת קצב הלימוד.

בפועל- בתחילת השנה אני מתחילה ללמד את כל הקבוצה יחד, ותוך שיעור או שניים נפתחים פערים בקצב הלמידה, מכיוון שלכל תלמיד יש את הקצב והיכולות האישיים שלו. הערך המוסף של החינוך המיוחד בעיני הוא שהמורה אמור להתאים את עצמו לכל תלמיד, כלומר- כל תלמיד ראוי שיקבל בדיוק את מה שהוא זקוק לו לשם למידה מיטבית עבורו. אני מאד מאמינה בנכונות הגישה הזו, אך בפועל- אני עוברת מתלמיד לתלמיד על מנת לקדם אותו מהמקום בו הוא נמצא, כשהמחיר הוא הצורך של האחרים להמתין עד שאגיע אליהם.

הגישה שאותה פיתח סאל קהאן נותנת מענה אולטימטיבי לקושי זה: אם לתלמידים יהיו סרטונים קצרים שיסבירו שלבים שונים ברצף הלמידה, אוכל לתת להם לצפות בסרטונים הרלוונטיים בזמן השיעור (או בבית כמובן, כהכנה לשיעור), וכך יהיה לי יותר זמן להתמקד בתרגול, לתלמידים יהיה פחות זמן המתנה.

קונספט "הכיתה ההפוכה" של קהאן, שנראה שהתפתח במהלך הדרך, מתוך התבוננות בהתפתחות התהליך, קונספט של למידה מונחית מחוץ לשיעורים ותרגול במהלך השיעורים בעזרת המורה, נראה לי נכון לכל תלמיד, על אחת כמה וכמה לתלמידים שלי, לקויי הלמידה, שזקוקים ליותר ליווי ותמיכה על מנת לפתח חוויות של הצלחה ושל תחושת מסוגלות.

טוב, אז מכאן ברור כבר איך אני הולכת לבלות את פרק הזמן הקרוב בחיי...יש משהו מחייב בידיעה שיש דרך נכונה יותר מזו הקיימת. יוצאת לדרך להכנת סרטונים מתאימים.

העידן הטכנולוגי כשלב אבולוציוני

האם העידן הטכנולוגי בו אנו נמצאים מביא לשינוי אבולוציוני של האנושות?
האם ההתנסויות הטכנולוגיות יוצרות הקשרים נוירולוגיים חדשים, הגורמים לשינוי מבני במוח?


בשנים האחרונות נערכו מחקרים על השפעת הגלישה באינטרנט על מבנה המוח.
בכתבה שפורסמה ב"כלכליסט" בתאריך 8.2010 מתוארות מספר מגמות:

• "משבר היצירתיות"- למרות עלייה במנת המשכל של צעירים אמריקאים שנבדקו מאז שנת 1984, רמת היצירתיות והמקוריות שלהם בפתרון בעיות דעכה. הנסיגה ביצירתיות נצפתה החל משנת 1990. 
• הרגלי קריאה הפכו להרגלי סריקה מאומצת- חוסר מיקוד וריכוז.
• אבדן יכולות שכליות: אנשים שגולשים באינטרנט זמן ממושך מפתחים יכולת תפיסה מהירה ומיומנות בקבלת החלטות, אך משלמים מחיר באי היכולת להתרכז, להעמיק ולנתח, וסובלים מאבדן יצירתיות, פגיעה בזיכרון, והידרדרות באיכות עבודתם.
• החוקר אבוג'אודה גילה שמעבר מהיר בין דפי האינטרנט גורם למוח לשחרור מנות קטנות של דופמין, דבר הפוגע בזיכרון לטווח קצר וביכולת המיקוד, ויכול ליצור הפרעת קשב.
• הפסיכיאטר גארי סמול גילה שבשעת גלישה באינטרנט מופרשים ההורמונים קורטיזול ואדרנלין, אשר מופעלים בד"כ במצבי סטרס, ותפקידם האבולוציוני לסייע לאדם לשרוד בסביבה מלאת הפתעות וסכנות. כמות מופרזת מהורמונים אלו גורמת לאורך זמן לפגיעה זמנית בזיכרון ובכושר ההבחנה.

עפ"י ממצאים אלו וממצאים נוספים המובאים בכתבה, נראה שאנו נמצאים בעיצומו של תהליך מואץ- לא של מיומנויות בלבד, אלא של שינוי בתפקוד ובמבנה המוח, שהוא האחראי על התפקוד הכולל שלנו.

האם זהו שינוי לרעה? האם זהו שינוי שגורם לנו להתאים לעולם שבו אנו חיים, ולפיכך הוא שינוי לטובה?

עפ"י תורת האבולוציה- שינוי הוא תמיד לטובת ההתאמה שלנו למציאות.

האם באמת ה"שיפור" האבולוציוני כולל הפחתה במיומנויות אקדמיות ורגשיות?

אני נשארת עם סימני שאלה, עם סוג של קונפליקט פנימי בין התפיסות הפנימיות שלי לבין מה שהמציאות החיצונית מראה לי.

מציאות של קיטוב ואיחוד

ביום העיון של מגמת התקשוב והלמידה שהתקיים היום, דיבר פרופ' דוד חן על ההעצמה שהטכנולוגיה נותנת לדברים. הוא דיבר על כך שלרע יש פוטנציאל להפוך לרע יותר, בדומה לטוב, שהוא בעל פוטנציאל להיות טוב יותר.

אני מנסה לבדוק את משמעות ההעצמה בחיים שלי ושל הסובבים אותי.
האדם היצירתי מקבל כלים להיות יצירתי יותר, דרך חשיפה למדיות שונות, לתכנים מרתקים שיתכן וללא רשת האינטרנט, הייתה נמנעת ממנו גישה אליהם.
האדם הסקרן מקבל כלים לרכישת ידע, שיכולים לענות על סקרנותו בכל תחום עניין, ומתאפשר לו להעמיק את תחומי החקירה שלו.
אדם הסובל מהפרעת קשב וריכוז- ההפרעה שלו תגבר: מכיוון שיהיה מוצף בידע, יש סיכוי שיתקשה עוד יותר בסינונו ומיונו, ולמעשה הוא נידון לחוות עולם מתסכל (או אולי דווקא צבעוני ומרגש?) עוד יותר.

לפי גישה זו המדברת על הקצנת הכל, המציאות למעשה מכתיבה הגדלת פערים בכל תחום. לכאורה- כל בני האדם מקבלים פלטפורמה משותפת (האינטרנט), נגישה לכל אחד ומכל מקום (בהתייחס לחלק העולם הקרוי "המפותח"), ולמרות זאת הפערים הולכים וגדלים.

האם זה באמת כך?
האם הכל הופך לשחור- לבן?

אני מצטרפת לגישה הטוענת שהנגישות למידע אינסופי גורמת לאדם ללכת יותר רחוק בתחומים שמעניינים אותו, דבר שבפועל מביא לקיטוב והקצנה. יחד עם זאת, מתפתח בסיס שמאפשר לכל אחד לצמוח בדרך שיותר מתאימה עבורו. שפע ההיצגים של המידע (ויזואלי, אודיטורי, תנועתי וכו') מאפשר גם למי שמתקשה במיומנות ספציפית, כגון לקות מילולית, להתפתח בדרכים אלטרנטיביות. בכך הופך האינטרנט לכלי מאחד, כלי "של כולם", מעין שפה משותפת כלל עולמית.

כנראה שהאינטרנט יוצר מציאות היברידית- גם מקטבת וגם מאחדת בו זמנית.

זהות וטכנולוגיה

בתי המתבגרת יושבת ומתקשרת עם העולם דרך האייפוד שלה. עיקר התקשורת מתקיימת באנגלית, רוב הזמן ע"י כתיבה. היא שומעת בעיקר שירים באנגלית, משחקת בעיקר באנגלית (כאשר המשחקים מכילים טקסט), משוחחת בצ'אט עם אנשים מהעולם באנגלית.
כשאני מגדירה את הזהות שלי, אני תופסת את עצמי כישראלית. בתי תופסת את עצמה הרבה יותר כאזרחית העולם. יש לה ידיעה פנימית שחשוב לדעת אנגלית ברמה טובה, ככל הנראה מכיוון שזו השפה הרשמית של מי שהוא אזרח העולם.
זה לא רק שהיא "ילידה דיגיטלית" ואני לא. זו לא רק השליטה באמצעים הטכנולוגיים, שנגישה הרבה יותר למי שנולד למציאות הטכנולוגית. זה כבר הרבה מעבר- מדובר בתפיסת זהות שמשתנה.

בסרטון הקצר שפרסם משרד הקליטה מוצג ילד שמנסה להעיר את אביו שנרדם. כשהוא קורא לו "daddy" האב אינו מגיב וממשיך לישון. כשהוא לוחש "אבא" האב מתעורר מיד. הילד מדבר עברית ואנגלית, הוא חי במציאות שבה הזהות הלאומית מורחבת, אינה ספציפית, מאפשרת לו להיות אמריקאי וישראלי בו זמנית. האב לעומתו, חווה את עצמו כישראלי.


מעניין לראות איך תשפיע השתנות תפיסת הזהות על מציאות החיים שלנו כאן.

איפה הילד?

אני עובדת על  פיתוח יחידת הוראה א-סינכרונית. אני מנסה לחשוב על מקסימום היבטים שיעשירו את התוצאה ויהפכו אותה לאיכותית, משמעותית, מעניינת. ככל שאני נכנסת לעומק, יש לי תחושת חוסר שהולכת וגוברת. החוסר בילד שנמצא שם, מעבר ליחידת ההוראה שאני מפתחת. מי הוא? מה החלומות שלו? מה הפחדים שלו? 
זה מחזיר אותי כרונולוגית אחורה, לחיים המקצועיים הקודמים שלי. רוב השנים הייתי אדריכלית. כשסיימתי את הלימודים עבדתי במשרד אדריכלים  גדול, שתכנן פרויקטים ציבוריים/ קבלניים, כגון קניונים, מגדלי משרדים, שכונות מגורים. עבודת התכנון בוצעה מול יזמים, שעניינם היה במידה רבה קשור להיבטים הכלכליים של אותם פרויקטים. כעבור מספר שנים עזבתי. הרגשתי שהעבודה שלי טכנית מדי, ידועה מראש, אין לי את המקום המחפש, המגשש, הלא יודע. לאחר מספר שנים שבהם לא עסקתי באדריכלות, זימנו לי החיים עוד התנסות בתחום, רק שהפעם העבודה הייתה מול משפחות שבנו או שיפצו את ביתם. כאן הייתה לי הנגיעה באנשים עצמם- בחלומות שלהם, בתפיסות הכי עמוקות שלהם על בית, על משפחה, על החיים עצמם. החיבור הזה- בין חוויה רגשית למנטלית, הוא מה שנתן לי את העניין וההנאה במקצוע. נשארתי שם.


היום אני מורה לחינוך מיוחד. ממש כמו בשדה האדריכלות, המקום המשמעותי ביותר עבורי בהוראה הוא להגיע אל הילד: להבין מה מעכב אותו, מה הפחדים שלו, מה יתמוך בצמיחה שלו, ולנסות למצוא את הדרך הייחודית שלו שתאפשר לו התפתחות בדרכו האישית. לא תמיד אני יודעת, אבל תמיד אני בחיפוש הזה. זה בדיוק מה שאני אוהבת בהוראה, בגלל זה אני שם, בחינוך המיוחד, שמאפשר לראות כל ילד.


ושוב אני חוזרת להוראה הא-סינכרונית. חושבת על התלמידים שלי. מי יראה אותם? מי יעזור להם לפוגג את הרתיעה מהלא מוכר. טכנית- הם יוכלו לפעול ביחידת ההוראה. הדברים יהיו בהירים, מותאמים, אבל אצל לקויי למידה החומר הלימודי הוא פחות העניין. נמצאות שם חוויות של תסכול עקב אי הצלחות לאורך הדרך, קושי באמון עצמי, דימוי עצמי שהלך ונשחק עם השנים. במקרה של לקויי למידה בחינוך המיוחד לא מדובר בטכנולוגיה, אלא בפסיכולוגיה.


לאור המחשבות הללו, ברור לי שחשוב לפתח יחידות למידה מותאמות טכנולוגית לעידן בו אנו חיים, שיחברו בין בית הספר למציאות הדינמית והמשתנה, אך לא פחות חשוב- לשים את הדגש על התלמיד וצרכיו הרגשיים. להיות שם בשבילו כשהוא צריך את התמיכה שלנו. 

חקרשת ככלי פדגוגי בחינוך מיוחד: הילה הדסין לוריא, מיקי רונן ואולגה יליזרוב. מחקר שהוצג במסגרת כנס צ'ייס 2010.

בסרטון מוצג מחקר שעוסק בחקרשת (סביבת למידה טכנולוגית העוסקת בחקר שאותו מבצעים התלמידים באמצעות הרשת) בחינוך המיוחד. תוצאות המחקר מראות כי התלמידים נהנו מהלמידה באמצעות המחשב, ציינו שקיבלו כלים לחיפוש מידע באמצעות האינטרנט, והדגישו את חווית חופש הבחירה ויכולת ההחלטה.

עם זאת, צויין במחקר שלקויות התלמידה המורכבות של התלמידים היקשו עליהם בביצוע המשימה, בהיבטי הבנת הנקרא, איתור מידע, קבלת החלטות ועוד.

מחקר זה מחזק את העמדה שחשוב ליצור סביבות למידה טכנולוגיות המאפשרות פיתוח כישורי חיים הנדרשים במציאות היומיומית, אך יש לתת את התיווך הדרוש על מנת למצות את מלוא הפוטנציאל של הלמידה.