כבר לא מעט זמן מחלחלת בי ההבנה שהגיע הזמן שארכוש לי זוג משקפי קריאה. במרבית הזמן אני קוראת באמצעות מכשירים דיגיטליים: מחשב, טאבלט, סמארטפון וכו'. אופן קריאה זה מאפשר לי לשלוט בגודל הגופן ולהתאים את המציאות לצרכיי. מדי פעם, כשאני נתקלת בחומר קריאה המודפס בגופן זערורי על נייר, אני מפנימה את העובדה שהאמצעים הדיגיטליים לא יהיו שם תמיד בשבילי (אם כי רוב הזמן הם שם...).
יש לי חברה, צלמת במקצועה, שלא מעלה על דעתה להפיץ תמונות שלה ללא הצרת היקפים בתכנת הפוטושופ. הדרך שבה אנו זוכרים את המציאות מורכבת בין השאר מהטבעות ויזואליות שנצרבו במוח, ואם הזיכרון הוא פרשנות למציאות שחלפה, עדיף לטעמה שיישען על מציאות משודרגת, ואין כמו המחשב לסייע בכך.
השכן שלי, שמפאת מצבו הבריאותי אינו יכול לטייל בעולם, מכתת את רגליו במרחבי היוטיוב ומגיע לכל מקום. מכיוון ששמיעתו הולכת ונחלשת, הוא מגביר את עצמת הצליל במכשיר ומתענג על קולות פכפוך המים וציוץ הציפורים שפוגש בטיוליו.
על הרחבת הזיכרון האנושי כבר אמרו כמעט הכל- האמצעים הדיגיטליים מהווים הרחבה של הזיכרון האנושי, מעין כונן חיצוני שמחובר אלינו במרבית שעות הערנות, ומאפשר לנו לשכוח המון פרטים שפעם זכרנו בקלות: מספרי טלפון, תאריכי ימי הולדת חשובים וכו'. אנחנו סומכים עליהם שהם יהיו שם בשבילנו תמיד.
Trevor Prideaux מימש את האמרה: "אם החיים נתנו לך לימון- תעשה ממנו לימונדה". הוא הפך את הסמארטפון שלו לחלק אינטגרלי מידו התותבת. רבים מאיתנו לא יהססו להודות שכאשר הסמארטפון שלהם אינו בנמצא הם חווים סוג של חוסר, ניתוק, אבדן (גם אם זמני בלבד)- מעין נכות זמנית.
אנו נוטים להתייחס כיום אל האמצעים הדיגיטליים האישיים שלנו (בעיקר אל הסמארטפון) כאל מעין איבר נוסף בגופנו. הוא תמיד נמצא שם, בשימוש שוטף, חיוני לנו כמעט כמו מערכות גופנו. קשה לנו לדמיין את עצמנו בלעדיו.
יש לי חברה, צלמת במקצועה, שלא מעלה על דעתה להפיץ תמונות שלה ללא הצרת היקפים בתכנת הפוטושופ. הדרך שבה אנו זוכרים את המציאות מורכבת בין השאר מהטבעות ויזואליות שנצרבו במוח, ואם הזיכרון הוא פרשנות למציאות שחלפה, עדיף לטעמה שיישען על מציאות משודרגת, ואין כמו המחשב לסייע בכך.
השכן שלי, שמפאת מצבו הבריאותי אינו יכול לטייל בעולם, מכתת את רגליו במרחבי היוטיוב ומגיע לכל מקום. מכיוון ששמיעתו הולכת ונחלשת, הוא מגביר את עצמת הצליל במכשיר ומתענג על קולות פכפוך המים וציוץ הציפורים שפוגש בטיוליו.
על הרחבת הזיכרון האנושי כבר אמרו כמעט הכל- האמצעים הדיגיטליים מהווים הרחבה של הזיכרון האנושי, מעין כונן חיצוני שמחובר אלינו במרבית שעות הערנות, ומאפשר לנו לשכוח המון פרטים שפעם זכרנו בקלות: מספרי טלפון, תאריכי ימי הולדת חשובים וכו'. אנחנו סומכים עליהם שהם יהיו שם בשבילנו תמיד.
Trevor Prideaux, התמונה מתוך אתר cydia.co.il
Trevor Prideaux מימש את האמרה: "אם החיים נתנו לך לימון- תעשה ממנו לימונדה". הוא הפך את הסמארטפון שלו לחלק אינטגרלי מידו התותבת. רבים מאיתנו לא יהססו להודות שכאשר הסמארטפון שלהם אינו בנמצא הם חווים סוג של חוסר, ניתוק, אבדן (גם אם זמני בלבד)- מעין נכות זמנית.
אנו נוטים להתייחס כיום אל האמצעים הדיגיטליים האישיים שלנו (בעיקר אל הסמארטפון) כאל מעין איבר נוסף בגופנו. הוא תמיד נמצא שם, בשימוש שוטף, חיוני לנו כמעט כמו מערכות גופנו. קשה לנו לדמיין את עצמנו בלעדיו.
אם בעבר, בתהליך פיתוח המכשירים הדיגיטליים, ניסו להתחקות אחר החשיבה האנושית ולייצר מוצר שישאף להגיע לשם, הרי שנראה שהיום הטכנולוגיה היא האידאל, ובמקרים רבים האדם מנסה לשדרג את עצמו ע"י איחוד עם החידושים שהיא מביאה עמה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה על התייחסותך