מציאות של קיטוב ואיחוד

ביום העיון של מגמת התקשוב והלמידה שהתקיים היום, דיבר פרופ' דוד חן על ההעצמה שהטכנולוגיה נותנת לדברים. הוא דיבר על כך שלרע יש פוטנציאל להפוך לרע יותר, בדומה לטוב, שהוא בעל פוטנציאל להיות טוב יותר.

אני מנסה לבדוק את משמעות ההעצמה בחיים שלי ושל הסובבים אותי.
האדם היצירתי מקבל כלים להיות יצירתי יותר, דרך חשיפה למדיות שונות, לתכנים מרתקים שיתכן וללא רשת האינטרנט, הייתה נמנעת ממנו גישה אליהם.
האדם הסקרן מקבל כלים לרכישת ידע, שיכולים לענות על סקרנותו בכל תחום עניין, ומתאפשר לו להעמיק את תחומי החקירה שלו.
אדם הסובל מהפרעת קשב וריכוז- ההפרעה שלו תגבר: מכיוון שיהיה מוצף בידע, יש סיכוי שיתקשה עוד יותר בסינונו ומיונו, ולמעשה הוא נידון לחוות עולם מתסכל (או אולי דווקא צבעוני ומרגש?) עוד יותר.

לפי גישה זו המדברת על הקצנת הכל, המציאות למעשה מכתיבה הגדלת פערים בכל תחום. לכאורה- כל בני האדם מקבלים פלטפורמה משותפת (האינטרנט), נגישה לכל אחד ומכל מקום (בהתייחס לחלק העולם הקרוי "המפותח"), ולמרות זאת הפערים הולכים וגדלים.

האם זה באמת כך?
האם הכל הופך לשחור- לבן?

אני מצטרפת לגישה הטוענת שהנגישות למידע אינסופי גורמת לאדם ללכת יותר רחוק בתחומים שמעניינים אותו, דבר שבפועל מביא לקיטוב והקצנה. יחד עם זאת, מתפתח בסיס שמאפשר לכל אחד לצמוח בדרך שיותר מתאימה עבורו. שפע ההיצגים של המידע (ויזואלי, אודיטורי, תנועתי וכו') מאפשר גם למי שמתקשה במיומנות ספציפית, כגון לקות מילולית, להתפתח בדרכים אלטרנטיביות. בכך הופך האינטרנט לכלי מאחד, כלי "של כולם", מעין שפה משותפת כלל עולמית.

כנראה שהאינטרנט יוצר מציאות היברידית- גם מקטבת וגם מאחדת בו זמנית.