ברשומה הקודמת שלי השוויתי בין השיתופיות בקיבוץ, שבעשור האחרון הלכה והתפוגגה באופן יחסי לטובת מה שנקרא "הקיבוץ המתחדש", לבין הלמידה השיתופית, האפופה בהילת "הדבר הנכון" בכל הקשור לאופן הלמידה המיטבי בעידן הטכנולוגי (לפחות כפי שזה מוגש לנו במרכז ללימודים אקדמיים).
אם מתבוננים על הקיבוץ היום, הוויתור על השיתופיות עודד את הפרט לקחת אחריות על העשייה שלו, לא לשקוע לתוך הנוחות של הקולקטיב, לתוך הבינוניות של הביטחון הקיומי המתקיים ממילא.
אבל אז חשבתי על סבא וסבתא שלי שהקימו את הקיבוץ. הדור הראשון.
הדור הראשון היו חלוצים, אנשים חזקים, עם המון רצון לשנות, לכונן את הדבר האמיתי, מתוך תחושת שליחות וראשוניות. הם ויתרו על נוחות ובטחון, והגיעו לכאן על מנת לחדש, ליצור יש מאין.
השיתופיות הייתה חיונית באופן קיומי. המפעל ההתיישבותי הקיבוצי לא היה יכול להתקיים ללא העזרה ההדדית, הידיעה שיש עם מי לצעוד קדימה. זה היה נכון בכל פרט ופרט: בשמירה על היישוב, בגידול הילדים ע"י המטפלת, על מנת ששאר החברים יוכלו לעבד את השדות המשותפים, להכין אוכל וכו'. ללא השיתופיות- כל זה לא היה קורה.
ושוב אני חוזרת אל הלמידה השיתופית. אז מתי בעצם היא מרגישה לי נכונה? מתי יש את הערך המוסף הזה, את הידיעה שללא השיתוף הדברים היו מתפוגגים, לא היו מתאפשרים?
אפשר לראות את הדפוס השיתופי במיטבו באינטרנט. הויקיפדיה למשל היא דוגמה נפלאה למפעל שלא היה יוצא לפועל ללא רוח השיתופיות, ללא התרומה שהרימו אנשים שונים בכל רחבי העולם.
מהפכות חברתיות ברחבי העולם התחילו דרך פרסום של אדם בודד בפייסבוק, וצברו תאוצה שאפשרה שינוי חברתי, כלכלי, פוליטי וכו'.
השיתופיות היא כלי רב עוצמה. כלי שיכול לברוא מציאות טובה יותר, צריך לדעת להשתמש בו ככלי לשינוי.
ועדיין- בלימודי התואר השני אני רואה אותו בעיקר ככלי מייצר נוחות, למרצים יש פחות עבודות לבדוק, לסטודנטים פחות עבודה לייצר. זה לא "יושב" לי נכון, אני מרגישה שיש החמצה בהאדרת השיתופיות כפי שבאה לידי ביטוי כאן.
כנראה שאמשיך לבחון את ההיסטוריה הקיבוצית, אולי אגיע משם לתובנות לגבי למידה שיתופית.
אם מתבוננים על הקיבוץ היום, הוויתור על השיתופיות עודד את הפרט לקחת אחריות על העשייה שלו, לא לשקוע לתוך הנוחות של הקולקטיב, לתוך הבינוניות של הביטחון הקיומי המתקיים ממילא.
אבל אז חשבתי על סבא וסבתא שלי שהקימו את הקיבוץ. הדור הראשון.
הדור הראשון היו חלוצים, אנשים חזקים, עם המון רצון לשנות, לכונן את הדבר האמיתי, מתוך תחושת שליחות וראשוניות. הם ויתרו על נוחות ובטחון, והגיעו לכאן על מנת לחדש, ליצור יש מאין.
השיתופיות הייתה חיונית באופן קיומי. המפעל ההתיישבותי הקיבוצי לא היה יכול להתקיים ללא העזרה ההדדית, הידיעה שיש עם מי לצעוד קדימה. זה היה נכון בכל פרט ופרט: בשמירה על היישוב, בגידול הילדים ע"י המטפלת, על מנת ששאר החברים יוכלו לעבד את השדות המשותפים, להכין אוכל וכו'. ללא השיתופיות- כל זה לא היה קורה.
שיתופיות- דור ראשון
ושוב אני חוזרת אל הלמידה השיתופית. אז מתי בעצם היא מרגישה לי נכונה? מתי יש את הערך המוסף הזה, את הידיעה שללא השיתוף הדברים היו מתפוגגים, לא היו מתאפשרים?
אפשר לראות את הדפוס השיתופי במיטבו באינטרנט. הויקיפדיה למשל היא דוגמה נפלאה למפעל שלא היה יוצא לפועל ללא רוח השיתופיות, ללא התרומה שהרימו אנשים שונים בכל רחבי העולם.
מהפכות חברתיות ברחבי העולם התחילו דרך פרסום של אדם בודד בפייסבוק, וצברו תאוצה שאפשרה שינוי חברתי, כלכלי, פוליטי וכו'.
השיתופיות היא כלי רב עוצמה. כלי שיכול לברוא מציאות טובה יותר, צריך לדעת להשתמש בו ככלי לשינוי.
ועדיין- בלימודי התואר השני אני רואה אותו בעיקר ככלי מייצר נוחות, למרצים יש פחות עבודות לבדוק, לסטודנטים פחות עבודה לייצר. זה לא "יושב" לי נכון, אני מרגישה שיש החמצה בהאדרת השיתופיות כפי שבאה לידי ביטוי כאן.
כנראה שאמשיך לבחון את ההיסטוריה הקיבוצית, אולי אגיע משם לתובנות לגבי למידה שיתופית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה על התייחסותך