אני עובדת על פיתוח יחידת הוראה א-סינכרונית. אני מנסה לחשוב על מקסימום היבטים שיעשירו את התוצאה ויהפכו אותה לאיכותית, משמעותית, מעניינת. ככל שאני נכנסת לעומק, יש לי תחושת חוסר שהולכת וגוברת. החוסר בילד שנמצא שם, מעבר ליחידת ההוראה שאני מפתחת. מי הוא? מה החלומות שלו? מה הפחדים שלו?
זה מחזיר אותי כרונולוגית אחורה, לחיים המקצועיים הקודמים שלי. רוב השנים הייתי אדריכלית. כשסיימתי את הלימודים עבדתי במשרד אדריכלים גדול, שתכנן פרויקטים ציבוריים/ קבלניים, כגון קניונים, מגדלי משרדים, שכונות מגורים. עבודת התכנון בוצעה מול יזמים, שעניינם היה במידה רבה קשור להיבטים הכלכליים של אותם פרויקטים. כעבור מספר שנים עזבתי. הרגשתי שהעבודה שלי טכנית מדי, ידועה מראש, אין לי את המקום המחפש, המגשש, הלא יודע. לאחר מספר שנים שבהם לא עסקתי באדריכלות, זימנו לי החיים עוד התנסות בתחום, רק שהפעם העבודה הייתה מול משפחות שבנו או שיפצו את ביתם. כאן הייתה לי הנגיעה באנשים עצמם- בחלומות שלהם, בתפיסות הכי עמוקות שלהם על בית, על משפחה, על החיים עצמם. החיבור הזה- בין חוויה רגשית למנטלית, הוא מה שנתן לי את העניין וההנאה במקצוע. נשארתי שם.
היום אני מורה לחינוך מיוחד. ממש כמו בשדה האדריכלות, המקום המשמעותי ביותר עבורי בהוראה הוא להגיע אל הילד: להבין מה מעכב אותו, מה הפחדים שלו, מה יתמוך בצמיחה שלו, ולנסות למצוא את הדרך הייחודית שלו שתאפשר לו התפתחות בדרכו האישית. לא תמיד אני יודעת, אבל תמיד אני בחיפוש הזה. זה בדיוק מה שאני אוהבת בהוראה, בגלל זה אני שם, בחינוך המיוחד, שמאפשר לראות כל ילד.
ושוב אני חוזרת להוראה הא-סינכרונית. חושבת על התלמידים שלי. מי יראה אותם? מי יעזור להם לפוגג את הרתיעה מהלא מוכר. טכנית- הם יוכלו לפעול ביחידת ההוראה. הדברים יהיו בהירים, מותאמים, אבל אצל לקויי למידה החומר הלימודי הוא פחות העניין. נמצאות שם חוויות של תסכול עקב אי הצלחות לאורך הדרך, קושי באמון עצמי, דימוי עצמי שהלך ונשחק עם השנים. במקרה של לקויי למידה בחינוך המיוחד לא מדובר בטכנולוגיה, אלא בפסיכולוגיה.
לאור המחשבות הללו, ברור לי שחשוב לפתח יחידות למידה מותאמות טכנולוגית לעידן בו אנו חיים, שיחברו בין בית הספר למציאות הדינמית והמשתנה, אך לא פחות חשוב- לשים את הדגש על התלמיד וצרכיו הרגשיים. להיות שם בשבילו כשהוא צריך את התמיכה שלנו.
חקרשת ככלי פדגוגי בחינוך מיוחד: הילה הדסין לוריא, מיקי רונן ואולגה יליזרוב. מחקר שהוצג במסגרת כנס צ'ייס 2010.
זה מחזיר אותי כרונולוגית אחורה, לחיים המקצועיים הקודמים שלי. רוב השנים הייתי אדריכלית. כשסיימתי את הלימודים עבדתי במשרד אדריכלים גדול, שתכנן פרויקטים ציבוריים/ קבלניים, כגון קניונים, מגדלי משרדים, שכונות מגורים. עבודת התכנון בוצעה מול יזמים, שעניינם היה במידה רבה קשור להיבטים הכלכליים של אותם פרויקטים. כעבור מספר שנים עזבתי. הרגשתי שהעבודה שלי טכנית מדי, ידועה מראש, אין לי את המקום המחפש, המגשש, הלא יודע. לאחר מספר שנים שבהם לא עסקתי באדריכלות, זימנו לי החיים עוד התנסות בתחום, רק שהפעם העבודה הייתה מול משפחות שבנו או שיפצו את ביתם. כאן הייתה לי הנגיעה באנשים עצמם- בחלומות שלהם, בתפיסות הכי עמוקות שלהם על בית, על משפחה, על החיים עצמם. החיבור הזה- בין חוויה רגשית למנטלית, הוא מה שנתן לי את העניין וההנאה במקצוע. נשארתי שם.
היום אני מורה לחינוך מיוחד. ממש כמו בשדה האדריכלות, המקום המשמעותי ביותר עבורי בהוראה הוא להגיע אל הילד: להבין מה מעכב אותו, מה הפחדים שלו, מה יתמוך בצמיחה שלו, ולנסות למצוא את הדרך הייחודית שלו שתאפשר לו התפתחות בדרכו האישית. לא תמיד אני יודעת, אבל תמיד אני בחיפוש הזה. זה בדיוק מה שאני אוהבת בהוראה, בגלל זה אני שם, בחינוך המיוחד, שמאפשר לראות כל ילד.
ושוב אני חוזרת להוראה הא-סינכרונית. חושבת על התלמידים שלי. מי יראה אותם? מי יעזור להם לפוגג את הרתיעה מהלא מוכר. טכנית- הם יוכלו לפעול ביחידת ההוראה. הדברים יהיו בהירים, מותאמים, אבל אצל לקויי למידה החומר הלימודי הוא פחות העניין. נמצאות שם חוויות של תסכול עקב אי הצלחות לאורך הדרך, קושי באמון עצמי, דימוי עצמי שהלך ונשחק עם השנים. במקרה של לקויי למידה בחינוך המיוחד לא מדובר בטכנולוגיה, אלא בפסיכולוגיה.
לאור המחשבות הללו, ברור לי שחשוב לפתח יחידות למידה מותאמות טכנולוגית לעידן בו אנו חיים, שיחברו בין בית הספר למציאות הדינמית והמשתנה, אך לא פחות חשוב- לשים את הדגש על התלמיד וצרכיו הרגשיים. להיות שם בשבילו כשהוא צריך את התמיכה שלנו.
בסרטון מוצג מחקר שעוסק בחקרשת (סביבת למידה טכנולוגית העוסקת בחקר שאותו מבצעים התלמידים באמצעות הרשת) בחינוך המיוחד. תוצאות המחקר מראות כי התלמידים נהנו מהלמידה באמצעות המחשב, ציינו שקיבלו כלים לחיפוש מידע באמצעות האינטרנט, והדגישו את חווית חופש הבחירה ויכולת ההחלטה.
עם זאת, צויין במחקר שלקויות התלמידה המורכבות של התלמידים היקשו עליהם בביצוע המשימה, בהיבטי הבנת הנקרא, איתור מידע, קבלת החלטות ועוד.
מחקר זה מחזק את העמדה שחשוב ליצור סביבות למידה טכנולוגיות המאפשרות פיתוח כישורי חיים הנדרשים במציאות היומיומית, אך יש לתת את התיווך הדרוש על מנת למצות את מלוא הפוטנציאל של הלמידה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה על התייחסותך