סוף תקופה

סוף סמסטר ואיתו סיום פרויקט הכתיבה בבלוג.
אני מרגישה שעברתי דרך כל כך ארוכה. זוכרת את הרשומה הראשונה שלי, שעיקרה היה התחושה של קפיצה למימי הציבוריות וויתור על הפרטיות, הידיעה שאני משחררת הגיגים לחלל האינטרנט, ויש סיכוי שמישהו יהיה שם ויקרא את המחשבות הפרטיות שלי.

רוב הזמן הנושאים "קפצו" מולי. כל מה שהייתי צריכה לעשות היה להתבונן במציאות סביבי, והדברים בדרך כלל היו שם, חיכו שאכתוב אותם. גיליתי שמעניין אותי לחפש את החוויה הרגשית שמחוברת להיבטים השונים של התקשוב, לראות איפה הטכנולוגיה באמת פוגשת את האדם, את הרגש, את מה שנמצא מתחת לפני השטח.

נראה לי מוזר שדווקא עכשיו זה נגמר. דווקא כשאני מרגישה שזה רק מתחיל לי.
הרשומות האחרונות שלי שעסקו בביקורת על הלמידה השיתופית דרך השוואה למשבר השיתופיות הקיבוצית יצרו עבורי התנסות חדשה ולא מוכרת. עשרות קוראים נכנסו אליהן, והרשומה המסכמת שלהם אוזכרה במס"ע מופת ובשילובים, שני אתרים מוערכים עלי ביותר העוסקים בנושאי חינוך.

לא התאפקתי ושמרתי למזכרת את גרף הכניסות לבלוג:

השיח החדש הזה עם מגיבים שהתייחסו בצורה כל כך רצינית וערכית היה מרומם מבחינתי, ובעיקר- היה בחוויה הזו משהו לא צפוי, ראשוני, מרגש.

אני תוהה איך זה יהיה כשלא אהיה "חייבת" לכתוב. האם אצליח לשמור על מסגרת של פגישה עם עצמי בעצמי? האם השגרה והעומס הכללי יגרמו לי "לזוז" מהמקום הזה?

המקום של הכתיבה בבלוג גרם לי להתבונן מקרוב במחשבות שלי, גרם לי להתעמת איתן, לבדוק אותן לעומק. דברים שרציתי לכתוב ולא עצרתי כדי לעשות זאת, התפוגגו ולא נותרו לי בזיכרון. המקומות שעצרתי לברר עם עצמי (ועם שאר העולם, מסתבר) הפכו להיות הבנות שהמשיכו ללוות אותי.

הסמסטר הזה היה מאד עמוס. לפעמים עלה בי רעיון לכתיבה וחיפשתי מאמר שיחזק אותו, סרטון או תמונה שיתאימו לו, והחיפוש אחר הדבר המדויק נמשך זמן רב. ועדיין, החוויה הכללית שלי היא של הנאה, של עניין, של משהו שבא ממני, שהוא שלי.

נראה לי שכל שנותר לי הוא לסכם עם עצמי שאני ממשיכה, שהבלוג שלי לא מפסיק כי אני כבר לא חייבת. שהוא נשאר שלי מול עצמי, ואולי שוב- מול העולם.