אני גרה בקיבוץ. יותר מאשר גרה- חברת קיבוץ. תואר עם ייחוס (יחסי).
לפני קרוב לעשר שנים הקיבוץ הופרט. בתקופה שקדמה להפרטה הכל היה של כולם. שיתופיות כאג'נדה חברתית וכלכלית. חברי הקיבוץ קיבלו תקציב מינימליסטי, ומרבית השירותים היו חינמיים (אוכל, מים, חשמל, ארנונה וכו'), בהתאם לחשיבה שכל אחד נותן כפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו.
היו אנשים שגילו שאפשר לעבוד פחות, להתאמץ פחות, להגיע לפחות הישגים, כי ממילא לא היה שום קשר בין ההשקעה ואיכות החיים. התקציב היה קבוע אם עבדת 3 שעות או 18 שעות ביממה, אז למה להזיע? מבחינה חברתית נוצר מצב שכולם הסתכלו על כולם, כי מי שתרם והתאמץ, הרגיש לפעמים קצת "פראייר".
התוצאה של התנהלות זו הייתה זליגה להעדפת הבינוניות, העדפת הנוחות וויתור על הישגיות. כמובן שלא אצל כולם, אבל זו הייתה אופציה, ולכן היו מי שזיהו והעדיפו אותה.
ואז הופרט הקיבוץ. היו אלו שהמצב החדש התאים להם. היו מי שהיו צריכים להתחיל לבנות את עצמם מחדש, וזה לא היה קל. ההרגל כבר התקבע.
למעשה השיתופיות יצרה את האפשרות לא לקחת אחריות, לא לבחון את גבולות העצמי, לא לשאוף למעלה אלא להסתפק בקטן, בבינוני, בנוח.
אני מביאה את הקיבוץ כמשל לדרך שבה הלימודים שלנו מקדשים את השיתופיות. בתחילת הלימודים סופר לנו שהעידן הטכנולוגי נשען על שיתופיות. האינטרנט הנו מאגר של ידע אוניברסלי שיתופי ההולך וגדל בקצב מדהים, וכדי להעצים את היכולת השיתופית שלנו, כדי שנתאים לעידן בו אנו חיים ופועלים, חשוב שנעבוד באופן שיתופי, כלומר בקבוצות. כל הזמן. כמעט ואין קורסים שבהם העבודה נערכת באופן פרטני, יחידני.
נכון שאני אינדבידואליסטית באופיי, יש לי רצון לעשות וליצור דברים בדרך שלי, רוב הזמן יש לי שאיפה לפרפקציוניזם (עובדת על זה, אבל ברמות מסוימות זה כבר כנראה תמיד יישאר...). לא טבעי או נוח לי לעבוד באופן שיתופי.
אני חווה על עצמי, אך גם מסתכלת על הנעשה בחלק מהקבוצות האחרות. בדיוק כמו בקיבוץ אני רואה פערים גדולים בלקיחת אחריות על התהליך הלימודי, דבר שמתאפשר הרבה יותר כאשר האחריות היא לא אישית אלא קולקטיבית. אני רואה הישענות על תוצרים קיימים על חשבון פיתוח חומרים מקוריים. כי זה נוח, כי זה כבר שם, כי למה בעצם להתאמץ. ושוב- בדיוק כמו בקיבוץ- זה לא כולם, גם לא הרוב, אבל זה מתקיים.
השיתוף הוא לגיטימי, הוא באמת חלק מהעידן הזה, חלק ממהפיכת הידע. אין צורך להמציא את הגלגל בכל פעם מחדש, או כמו שמנוע החיפוש google scholar מציע: "עמדו על כתפי נפילים". אני מאמינה שאמירה זו מתכוונת לכך שניקח את הידע הקיים ונבנה את הידע הבא כמדרגה נוספת. הבעיה עם השיתופיות שהיא מאפשרת למחזר, להשתמש בידוע ובמוכר, ללכת על נתיב הנוחות במקום לחדש ולהגיע לשיאים חדשים.
הקיבוץ השיתופי נגמר, בין השאר מכיוון שמי שהלך קדימה לא רצה כבר לסחוב על גבו את מי שבחר להישאר מאחור. זה עורר יותר מדי מתחים חברתיים. אני חושבת שהלמידה השיתופית, על מנת שתתקיים באופן יותר נכון, צריכה להישאר ברמת ההתייעצות, הדיון, סיעור המוחות, אבל אז חשוב שתתאפשר גם פעילות אישית עצמאית, אשר מחייבת לקיחת אחריות שהיא תחילתו של שביל ההעצמה.
תמונות ארכיון-
מחסן הבגדים- שיתופיות ללא ייחוד.
ארכיון רמת הכובש.
לפני קרוב לעשר שנים הקיבוץ הופרט. בתקופה שקדמה להפרטה הכל היה של כולם. שיתופיות כאג'נדה חברתית וכלכלית. חברי הקיבוץ קיבלו תקציב מינימליסטי, ומרבית השירותים היו חינמיים (אוכל, מים, חשמל, ארנונה וכו'), בהתאם לחשיבה שכל אחד נותן כפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו.
היו אנשים שגילו שאפשר לעבוד פחות, להתאמץ פחות, להגיע לפחות הישגים, כי ממילא לא היה שום קשר בין ההשקעה ואיכות החיים. התקציב היה קבוע אם עבדת 3 שעות או 18 שעות ביממה, אז למה להזיע? מבחינה חברתית נוצר מצב שכולם הסתכלו על כולם, כי מי שתרם והתאמץ, הרגיש לפעמים קצת "פראייר".
התוצאה של התנהלות זו הייתה זליגה להעדפת הבינוניות, העדפת הנוחות וויתור על הישגיות. כמובן שלא אצל כולם, אבל זו הייתה אופציה, ולכן היו מי שזיהו והעדיפו אותה.
ואז הופרט הקיבוץ. היו אלו שהמצב החדש התאים להם. היו מי שהיו צריכים להתחיל לבנות את עצמם מחדש, וזה לא היה קל. ההרגל כבר התקבע.
למעשה השיתופיות יצרה את האפשרות לא לקחת אחריות, לא לבחון את גבולות העצמי, לא לשאוף למעלה אלא להסתפק בקטן, בבינוני, בנוח.
אני מביאה את הקיבוץ כמשל לדרך שבה הלימודים שלנו מקדשים את השיתופיות. בתחילת הלימודים סופר לנו שהעידן הטכנולוגי נשען על שיתופיות. האינטרנט הנו מאגר של ידע אוניברסלי שיתופי ההולך וגדל בקצב מדהים, וכדי להעצים את היכולת השיתופית שלנו, כדי שנתאים לעידן בו אנו חיים ופועלים, חשוב שנעבוד באופן שיתופי, כלומר בקבוצות. כל הזמן. כמעט ואין קורסים שבהם העבודה נערכת באופן פרטני, יחידני.
נכון שאני אינדבידואליסטית באופיי, יש לי רצון לעשות וליצור דברים בדרך שלי, רוב הזמן יש לי שאיפה לפרפקציוניזם (עובדת על זה, אבל ברמות מסוימות זה כבר כנראה תמיד יישאר...). לא טבעי או נוח לי לעבוד באופן שיתופי.
אני חווה על עצמי, אך גם מסתכלת על הנעשה בחלק מהקבוצות האחרות. בדיוק כמו בקיבוץ אני רואה פערים גדולים בלקיחת אחריות על התהליך הלימודי, דבר שמתאפשר הרבה יותר כאשר האחריות היא לא אישית אלא קולקטיבית. אני רואה הישענות על תוצרים קיימים על חשבון פיתוח חומרים מקוריים. כי זה נוח, כי זה כבר שם, כי למה בעצם להתאמץ. ושוב- בדיוק כמו בקיבוץ- זה לא כולם, גם לא הרוב, אבל זה מתקיים.
השיתוף הוא לגיטימי, הוא באמת חלק מהעידן הזה, חלק ממהפיכת הידע. אין צורך להמציא את הגלגל בכל פעם מחדש, או כמו שמנוע החיפוש google scholar מציע: "עמדו על כתפי נפילים". אני מאמינה שאמירה זו מתכוונת לכך שניקח את הידע הקיים ונבנה את הידע הבא כמדרגה נוספת. הבעיה עם השיתופיות שהיא מאפשרת למחזר, להשתמש בידוע ובמוכר, ללכת על נתיב הנוחות במקום לחדש ולהגיע לשיאים חדשים.
הקיבוץ השיתופי נגמר, בין השאר מכיוון שמי שהלך קדימה לא רצה כבר לסחוב על גבו את מי שבחר להישאר מאחור. זה עורר יותר מדי מתחים חברתיים. אני חושבת שהלמידה השיתופית, על מנת שתתקיים באופן יותר נכון, צריכה להישאר ברמת ההתייעצות, הדיון, סיעור המוחות, אבל אז חשוב שתתאפשר גם פעילות אישית עצמאית, אשר מחייבת לקיחת אחריות שהיא תחילתו של שביל ההעצמה.
תמונות ארכיון-
מתאמצים, מפגינים יצירתיות ובונים את המדרגה הבאה
ארכיון קיבוץ יגור.
מתוך אתר פיקיוויקי ישראל www.pikiwiki.org.il
מחסן הבגדים- שיתופיות ללא ייחוד.
ארכיון רמת הכובש.
מתוך אתר פיקיוויקי ישראל www.pikiwiki.org.il
המרחב הקיומי שלנו מאפשר בכל רגע את הבחירה האישית בין הדברים, והבחירות שלנו הן שיובילו אותנו הלאה, לכן כדאי שהן יהיו נכונות עבורנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה על התייחסותך