בשתי הרשומות הקודמות בחנתי תקופות שונות בהיסטוריה של הקיבוץ- הדור הראשון, דור המייסדים, שהשיתופיות היתה עבורו ערך קיומי, והדור השלישי שבחר ב"קיבוץ המתחדש"- קיבוץ בעל מאפיינים יותר קהילתיים ופחות שיתופיים. למעשה הדור השלישי מצא את השיתופיות כמסורבלת ולא מתאימה.
אני מנסה להבין את תהליכי השיתופיות בלמידה, את הנחיצות שלהם, את התועלת, את החסרונות, להבין איך השיתופיות בלמידה הפכה להיות מואדרת כל כך (לפחות כפי שזה בא לידי ביטוי במרכז ללימודים אקדמיים, מגמת תקשוב ולמידה, 2012).
הבנתי שכדי להבין את נושא השיתופיות, אני צריכה לראות את התמונה השלמה, ואני ממשיכה להיעזר בקיבוץ, אולי דרכו אצליח להבין את התשובה, או לפחות לקבל כיוון ממוקד יותר.
קיבוץ- דור שני
הדור השני בקיבוץ, הדור של אימא שלי, נולד לתוך מציאות שיתופית. הם לא בחרו בזה, אף אחד לא ביקש מהם להביע עמדה. ככה זה היה. הם גדלו בבתי ילדים, כולם ביחד, מדי עונה הלכו לקבל בגדים במחסן הבגדים, ממש דומים אחד לשני, כשהם פחדו בלילה בבית הילדים, הייתה שם רק שומרת הלילה, שגם היא הייתה של כולם. הכל היה מאד שיתופי, מאד אחיד.
על הרקע הזה אפשר היה לבחור להתבלט ולהתעצם, על מנת לשבור את האחידות, או להיטמע. בחיים- כמו בחיים- הכל עניין של בחירות אישיות, של מחויבות אישית לדרך שכל אחד חייב לעצמו.
הבעיה הייתה שהדור הזה, הדור השני, לא התחנך לחשוב במושגים של דרך אישית. הייתה דרך שאותה התוותה החברה ובה צעדו כולם.
אני חושבת שהסדקים התחילו להיווצר כשזה נגע להם בנימים הרגישים ביותר- מסיפורי האמהות בקיבוץ עולה בעיקר שהשיתופיות והצורך לציית לצו האחידות הכאיבו כשהיו צריכים להשאיר את התינוקות שלהן בבתי הילדים, כמעט באותו רגע בו חזרו מבית היולדות. רק כשהפחדים שלהם הצליחו לפרוץ דרך מצוקת הילדים שלהם, הם העזו להתמרד. הם העזו להגיד ששיתופיות זה בסדר, אבל לא בכל מחיר, לא תמיד. יש מקומות שזה לא מתאים.
למעשה- השיתופיות כבר לא הייתה צורך קיומי. היא הייתה מציאות, משהו שנדרש בעבר והפך להרגל, אך לא משהו שאי אפשר לחשוב עליו מחדש. רק שהם לא ממש התרגלו לחשוב מחדש. ואם כן- רק באופן שיתופי (באסיפה).
עם הרגשות המעורבים האלו הם הסתובבו בערך חיים שלמים, עד שדור הבנים שלהם, שכבר לא היה מחויב למה שהיה פעם ערכים ונשאר כאוסף של חוקים טכניים ובחלקם לא רלוונטיים, "שבר את הכלים" ופירק את מרבית הממדים השיתופיים.
אני חוזרת לרעיון הלמידה השיתופית.
הקיבוץ שלנו השנה בן 60. עלייתה ונפילתה של השיתופיות אירעה במהלך שנים אלו פחות או יותר. העידן הטכנולוגי מכווץ את הזמנים. משך הזמן שבין דור לדור בייצור סמארטפונים לדוגמה, הולך ומתקצר והופך לאפסי כמעט. אם אפשר לקחת את ההיסטוריה של השיתוף הקיבוצי ולבחון לאורה את השיתופיות בלמידה, הרי שנראה שמה שהתחיל כרעיון קיומי, בניית מאגר המידע האינסופי הזה שקרוי "אינטרנט", חייב שיתופיות בקנה מידה בינלאומי. המיזם יצא לדרך, הוא כבר שם, הוא ממשיך להתנהל מעצמו. אולי עכשיו כבר לא צריך "רק מהדבר הזה" הקרוי שיתופיות. אולי יותר נכון לדעת שהשיתופיות והאינדיבידואליזם חיים זה לצד זה, ויש לתת לשניהם מקום. השיתופיות ללא האינדיבידואל (לטעמי האישי) לא תניב את אותם ההישגים. ההמצאות הגדולות בהיסטוריה (הנורה, הטלפון, הבנת כוח המשיכה וכו') באו כהברקה רגעית של מוח גאוני פורה אחד. לא בטוח שזה היה קורה אם הוא היה מחויב לחוקים קבוצתיים, לערכים של שיתוף.
אני מרגישה שבלמידה השיתופית שלנו, ממש כמו בקיבוץ, נשאר הרעיון אבל שכחו לרענן אותו, להרחיב אותו. נראה לי שלמרות הרציונל החיובי של סיעור מוחות למען פריצת הגבולות ויצירה חדשה, הוא בעיקר משמש להקלה בעומס המטלות השונות. מעין פתרון פרקטי, ללא להט האמונה שהייתה בבסיסו.
ובלי סיבה אמיתית- לי זה מרגיש ריק מתוכן ולכן מיותר, וכמו שציינתי ברשומות הקודמות, בעל פוטנציאל ממשי להוביל לבינוניות ואי לקיחת אחריות. ואולי זה בכלל אני, אולי יש אנשים שהשיתופיות יותר מתאימה להם. לי רוב הזמן זה לא מתאים.
אני מנסה להבין את תהליכי השיתופיות בלמידה, את הנחיצות שלהם, את התועלת, את החסרונות, להבין איך השיתופיות בלמידה הפכה להיות מואדרת כל כך (לפחות כפי שזה בא לידי ביטוי במרכז ללימודים אקדמיים, מגמת תקשוב ולמידה, 2012).
הבנתי שכדי להבין את נושא השיתופיות, אני צריכה לראות את התמונה השלמה, ואני ממשיכה להיעזר בקיבוץ, אולי דרכו אצליח להבין את התשובה, או לפחות לקבל כיוון ממוקד יותר.
קיבוץ- דור שני
הדור השני בקיבוץ, הדור של אימא שלי, נולד לתוך מציאות שיתופית. הם לא בחרו בזה, אף אחד לא ביקש מהם להביע עמדה. ככה זה היה. הם גדלו בבתי ילדים, כולם ביחד, מדי עונה הלכו לקבל בגדים במחסן הבגדים, ממש דומים אחד לשני, כשהם פחדו בלילה בבית הילדים, הייתה שם רק שומרת הלילה, שגם היא הייתה של כולם. הכל היה מאד שיתופי, מאד אחיד.
על הרקע הזה אפשר היה לבחור להתבלט ולהתעצם, על מנת לשבור את האחידות, או להיטמע. בחיים- כמו בחיים- הכל עניין של בחירות אישיות, של מחויבות אישית לדרך שכל אחד חייב לעצמו.
הבעיה הייתה שהדור הזה, הדור השני, לא התחנך לחשוב במושגים של דרך אישית. הייתה דרך שאותה התוותה החברה ובה צעדו כולם.
אני חושבת שהסדקים התחילו להיווצר כשזה נגע להם בנימים הרגישים ביותר- מסיפורי האמהות בקיבוץ עולה בעיקר שהשיתופיות והצורך לציית לצו האחידות הכאיבו כשהיו צריכים להשאיר את התינוקות שלהן בבתי הילדים, כמעט באותו רגע בו חזרו מבית היולדות. רק כשהפחדים שלהם הצליחו לפרוץ דרך מצוקת הילדים שלהם, הם העזו להתמרד. הם העזו להגיד ששיתופיות זה בסדר, אבל לא בכל מחיר, לא תמיד. יש מקומות שזה לא מתאים.
למעשה- השיתופיות כבר לא הייתה צורך קיומי. היא הייתה מציאות, משהו שנדרש בעבר והפך להרגל, אך לא משהו שאי אפשר לחשוב עליו מחדש. רק שהם לא ממש התרגלו לחשוב מחדש. ואם כן- רק באופן שיתופי (באסיפה).
עם הרגשות המעורבים האלו הם הסתובבו בערך חיים שלמים, עד שדור הבנים שלהם, שכבר לא היה מחויב למה שהיה פעם ערכים ונשאר כאוסף של חוקים טכניים ובחלקם לא רלוונטיים, "שבר את הכלים" ופירק את מרבית הממדים השיתופיים.
אני חוזרת לרעיון הלמידה השיתופית.
הקיבוץ שלנו השנה בן 60. עלייתה ונפילתה של השיתופיות אירעה במהלך שנים אלו פחות או יותר. העידן הטכנולוגי מכווץ את הזמנים. משך הזמן שבין דור לדור בייצור סמארטפונים לדוגמה, הולך ומתקצר והופך לאפסי כמעט. אם אפשר לקחת את ההיסטוריה של השיתוף הקיבוצי ולבחון לאורה את השיתופיות בלמידה, הרי שנראה שמה שהתחיל כרעיון קיומי, בניית מאגר המידע האינסופי הזה שקרוי "אינטרנט", חייב שיתופיות בקנה מידה בינלאומי. המיזם יצא לדרך, הוא כבר שם, הוא ממשיך להתנהל מעצמו. אולי עכשיו כבר לא צריך "רק מהדבר הזה" הקרוי שיתופיות. אולי יותר נכון לדעת שהשיתופיות והאינדיבידואליזם חיים זה לצד זה, ויש לתת לשניהם מקום. השיתופיות ללא האינדיבידואל (לטעמי האישי) לא תניב את אותם ההישגים. ההמצאות הגדולות בהיסטוריה (הנורה, הטלפון, הבנת כוח המשיכה וכו') באו כהברקה רגעית של מוח גאוני פורה אחד. לא בטוח שזה היה קורה אם הוא היה מחויב לחוקים קבוצתיים, לערכים של שיתוף.
אני מרגישה שבלמידה השיתופית שלנו, ממש כמו בקיבוץ, נשאר הרעיון אבל שכחו לרענן אותו, להרחיב אותו. נראה לי שלמרות הרציונל החיובי של סיעור מוחות למען פריצת הגבולות ויצירה חדשה, הוא בעיקר משמש להקלה בעומס המטלות השונות. מעין פתרון פרקטי, ללא להט האמונה שהייתה בבסיסו.
ובלי סיבה אמיתית- לי זה מרגיש ריק מתוכן ולכן מיותר, וכמו שציינתי ברשומות הקודמות, בעל פוטנציאל ממשי להוביל לבינוניות ואי לקיחת אחריות. ואולי זה בכלל אני, אולי יש אנשים שהשיתופיות יותר מתאימה להם. לי רוב הזמן זה לא מתאים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה על התייחסותך