הפרעת קשב וריכוז- אפקט הביצה והתרנגולת?

בשנים האחרונות הולך ועולה מספר המאובחנים בעלי הפרעת קשב וריכוז. יש לכך מספר סיבות אפשריות, ביניהן המודעות הגוברת והתפתחות בתחום האבחונים.
בקורס "מדעי החינוך במאה ה-21" בהנחיית גילה לוי עצמון, למדנו שהמוח האנושי נמצא בשלבי התהוות (בכל זמן). האדם תפקד בעבר כצייד, ונדרשו לו תכונות של פיצול קשב וערנות לכל פרט לצורך הישרדותו. עד היום ישנן אוכלוסיות בעולם שתכונות אלו נחשבות אצלן למועילות יותר מכישורי למידה בכיתה. בהמשך פיתח האדם תכונות של חקלאי, כלומר דפוס התנהלות מיושב, סבלני, נדרש לתכנן, ללמוד ולהעביר ידע לדורות הבאים. האבולוציה מראה לנו ציר התפתחות שתחילתו במה שנתפס בעינינו כיום כהפרעת קשב וריכוז, והמשכו ביכולת מיקוד ולמידה כפי שאנו רגילים לראות (למידה בכיתה, עמידה בסטנדרטים מדידים וכו').

המאה ה-21 הביאה עמה את הפיתוח המואץ של הטכנולוגיה. אם ניקח את השימוש באינטרנט כדוגמה, ניתן לראות שנדרשים כישורים המאפיינים הפרעת קשב וריכוז: קפיצה מעניין לעניין, ריכוז במספר אירועים בו זמנית, השתנות מהירה וכו'. זהו דפוס ההתנהלות הנדרש כדי לחוות את המדיה הזו במלוא עצמתה.
הילדים של היום- ולא רק אלו המוגדרים כבעלי הפרעת קשב וריכוז- מתנהלים כך. הם "ילידים דיגיטליים"- נולדו לתוך עידן שדורש את המומחיות הזו, והם נולדו ככל הנראה מתאימים, מצוידים אבולוציונית.

למעשה נוצר "אפקט ביצה ותרנגולת"- הפרעת הקשב הובילה לינארית אל הישגים טכנולוגיים שמקורם בקשב ומיקוד, ואלו הובילו לדפוס המזכיר הפרעת קשב.

התמונה מאתר: communities.bmc.com

בכתבה "אפליקציה וקוץ בה: ספרי ילדים באייפד" שפורסמה באתר Ynet בתאריך 2.7.2012, מתייחסת עדנה אברמסון לנושא הספרים הדיגיטליים. מחקרים מראים שהאפקטים הדיגיטליים אמנם מקרבים את הילד אל הסיפור, אך הסחות הדעת גורמות לכך שיזכור פחות את רצף העלילה. תצפיות מחקריות מראות שככל שה"ספר" מצויד ביותר אפקטים כאלו, הוא נמכר יותר.
הילד רוכש כישורים שונים במהלך השימוש בסיפור הדיגיטלי, אך אלו לא בהכרח תואמים במדויק לציפיות הלינאריות אליהן היינו מורגלים.

לאור הכתבה עולה בי השאלה לאן פני המין האנושי? עד לאחרונה חשבתי שההתפתחות האנושית היא לינארית: האדם הזדקף, צד וליקט, התיישב ופיתח כישורי חשיבה ולמידה ממוקדים, שתרמו לפיתוח הטכנולוגיה. הטכנולוגיה גורמת לו לחזור למיומנויות של "ציד".
האם יתכן שהפרעות הקשב והריכוז המאובחנות יותר ויותר באוכלוסיה, הם למעשה המיומנות החדשה, המתאימה לעולם שלנו? אולי זה הדבר הבא?

אני חושבת שהשינוי הבא במבנה האנושי הוא תפיסה של "אחדות הניגודים"- אם קודם הורגלנו לקחת תכונה אחת כאידאל ולראות באחרת הפרעה, נראה שהילדים של היום נמצאים בשני הקצוות גם יחד. הם יכולים לפעול מתוך קשב מפוצל, כלומר לעסוק במספר משימות בו זמנית (להתכתב עם 8 אנשים שונים בפייסבוק, לדבר בטלפון, לשמוע מוזיקה ולהתכונן למבחן), ובו בזמן להיות מאד ממוקדים בכל משימה.

"אחדות הניגודים" היא תפיסה בעלת ממד רשתי- מרחבי: הכל יכול להתקיים בו זמנית, במידת לגיטימציה הולכת וגוברת, בדיוק כמו החיים שלנו עכשיו. אבל- זהו כנראה רגע היוולדה של הרשומה הבאה...

חזון הוליסטי- הקשר בין אדריכלות לחינוך

היום התקיים הסמינר השמיני של ביה"ס לחינוך במרכז ללימודים אקדמיים. ד"ר גילה קורץ הציגה מספר עבודות סטודנטים, ביניהן את החזון החינוכי שלי, המובע בסרטון שיצרתי במסגרת הקורס "מדעי החינוך במאה ה-21", בהנחיית ד"ר גילה לוי עצמון:

החזון החינוכי שלי עוסק בעיקר ביחסים שבין הקבוע למשתנה, בין מסגרת (סדר יום, מקצועות ליבה וכו') לבין גמישות ומענה ספציפי לשונות בין אישית, לצרכי התלמידים, בהתאם ליכולותיהם וכישוריהם הייחודיים.

בחרתי להשתמש בדימוי של "אדריכלות דינאמית", מבנה שבחלקו הוא יציב וקבוע ובחלקו משתנה בכל רגע נתון. מכיוון שעד לפני מספר שנים עסקתי באדריכלות, זו ככל הנראה שפה שהיא טבעית לי...

כשאני מסתכלת לאחור, לימים בהם הייתי סטודנטית לאדריכלות, בשנתיים האחרונות ללימודים התחלתי לחפש את החשיבה שמאחורי האדריכלות, את הפילוסופיה שהביא האדריכל והדרך בה הוא מממש אותה לכדי מבנה (עד אז העבודה שלי נערכה "מהבטן","מהראש", עיסוק בצורניות וכו'). אימצתי את דרך העבודה הזו, של חשיבה על תיאוריה, תפיסת עולם, או מה שהיום אני קוראת לו "חזון", ונוכחתי לדעת שכאשר החזון נכון בעיני, היישום שלו במבנה נוצר כמעט מאליו. הדברים ברורים, בעלי הגיון פנימי, נבנים באופן מדויק.
מצאתי את עצמי עוסקת במרבית הפרויקטים שתכננתי באותה תקופה במסגרת לימודי, ביחסים שבין המשתנה לקבוע, מתוך הנחה שהמבנה האדריכלי משקף את האדם החי בתוכו, והאדם הינו בעל מאפיינים של קביעות ומאפיינים של גמישות והשתנות.

כשחשבתי על החזון החינוכי שלי התמקדתי בילדים שאותם אני מלמדת, מה הצרכים שלהם? מה נכון עבורם? אני מלמדת תלמידים לקויי למידה, ונושא ההעצמה האישית דרך התייחסות לחוזקות האישיות של כל אחד ואחד מהם, הוא קריטי בעיני לחיזוק הדימוי העצמי והבטחון העצמי, שהם נדבך בדרך לחיים שלמים יותר.

כשד"ר גילה קורץ אמרה לי שהיא מתכוונת להציג את הסרטון, התחברו אצלי שני האירועים. לפני שנים היה לי חזון אדריכלי, שהיה שאוב מתפיסתי את מהות המבנה האנושי, ועסקה ביחס שבין הקבוע למשתנה. חזון מערכת החינוך שלי נכון לתקופה זו מתייחס בדיוק לאותה מהות ומאופיין באותם אלמנטים. התבהר לי שחזון אינו בנוי ממקטעים נפרדים- חזון באדריכלות, חזון בחינוך, חזון בכלכלה וכו'. חזון הוא דבר הוליסטי, שלם, כשהוא מתאים ונכון הוא פונה למכלול כולו. אח"כ אפשר "לגזור" ממנו את החלקים לצורך הרחבה וביצוע.

מקווה לראות את החזון ההוליסטי מתממש במציאות.

האייפד- ידידו הטוב ביותר של לקוי הלמידה?

ילדים בעלי לקויות למידה מתקשים בחלקם ברכישת הקריאה. במאמר "שימוש ב iPad לשיפור מיומנויות למידה אצל ילדים בעלי ADHD" שהתפרסם באתר מס"ע/ מכון מופ"ת ביוני 2012, מצוין מקרה של שימוש באייפד לצורך שיפור מיומנות הקריאה אצל ילד בגיל בי"ס יסודי, בעל הפרעת קשב וריכוז. נאמר שבתוך שישה שבועות התקדם הילד בקריאה ברמה של השלמת שנת לימודים. השימוש באייפד איפשר לילד להתרכז במשימות עיוניות, דבר שלא הושג קודם לכן במשך חמש שנים של למידה בשילוב טיפול תרופתי.

יש משהו מאד אפנתי בשילוב האייפד בלמידה. זה עדכני, עכשווי, אפוף בהילת חדשנות. נכון, זה יכול גם לתמוך בלמידה: מסך האייפד (או המחשב) הינו בעל פוטנציאל לרכז את הילד בעל הפרעת הקשב והריכוז. הוא יכול לאפשר מיקוד בנושא מסויים, או "קופצנות" בין תחומי למידה שונים, בהתאם ליכולתו של הילד להתרכז במשימה לאורך זמן. הוא פונה למספר ערוצי קלט (חזותי, שמיעתי, תחושתי), ובנוסף לכך, הוא הכלי שהילד גדל איתו, דובר את השפה שלו.

עם זאת, חשוב לזכור שלכל ילד יש את ערוצי הקלט האישיים שלו. ילד שערוץ הקלט המרכזי שלו תנועתי, ילמד באופן מיטבי תוך שילוב פעילות גופנית. ילד שחשובה לו האינטראקציה האנושית, ילמד טוב יותר דרך שיח/ דיאלוג עם המורה. יש ילדים שזקוקים להגדרת גבולות הלמידה, ומעדיפים לראות דף, שבאמצעותו יודעים מתי מתחילה המשימה הלימודית ומתי מסתיימת, גבול שלא בהכרח מתקיים בעולם הממוחשב, שבו המידע, כולל מטלות לימודיות, הנו אין סופי.

בתהליך הלמידה, בפרט אצל ילדים לקויי למידה, יש חשיבות רבה לשילוב אמצעים שונים, תוך חיפוש מתמיד של אמצעי הלמידה הנכון עבור ילד ספציפי.
המחשב / האייפד הוא רק עוד אמצעי. הוא כלי מרכזי, מאפשר מגוון עצום של התנסויות, ככל שהזמן חולף נוספות לו עוד אפליקציות שהופכות אותו למיטבי יותר, אך חשוב שהפדגוגיה והבנת צרכי הילד תוביל את תהליך הלמידה, והטכנולוגיה תישאר ברקע של קבלת ההחלטות, כאחד מכלי העזר של המורה בתהליך הלמידה.

מבט קצר לאחור

חלף סמסטר, פרק זמן לא ארוך שבו התנסיתי בכתיבת בלוג. לכתיבה בבלוג לא ניתנו הנחיות מסודרות, לא ניתן כיוון מוגדר (מעבר לאמירה שהוא מהווה תעודת זהות מקצועית, כך שרצוי שנושאי הכתיבה יהיו תואמים לתקשוב ולמידה).

בהיבט הרגשי עברתי תהליך של תזוזה מסוימת ממקום המכיל צער על הפרטיות ההולכת ואובדת, דרך סוג של השלמה עם העובדה ש"ככה זה עכשיו", ותחושה של תחילתם של ניצנים (בינתיים רק תחושה...) של הנאה מהכתיבה, מהמקום להבעת דעה, מקום של מפגש עם המחשבות שלי, רגעים שבהם מחשבה מתגלגלת למחשבה, וזה דווקא מעניין לי.
פיתחתי את ההתבוננות, את ההקשבה. דברים שראיתי בדרך, שקודם לכן רק ראיתי ולא התעכבתי להקדיש להם תשומת לב, הפכו להגיגים מפותחים יותר, שגרמו לי להרחבת הפרספקטיבה, לרצון להבין טוב יותר את התמונה הכללית, לחקור היבטים שונים הקשורים לאותו עניין.

לרגע אני תוהה מה יקרה בהמשך. האם אתמקד בהיבט ספציפי? האם אמשיך לראות לרוחב הדברים? ואולי כמו בחשיבה רשתית, שהיא עכשיו שם המשחק, זה יהיה השילוב בין שתי האיכויות?

המשך יבוא (בסמסטר הבא).

הכיתה הוירטואלית

ההתפתחות הטכנולוגית מציבה בפני מערכת החינוך אתגרים חדשים. ניתן לראות ניסיונות שונים שנערכים בארץ ובעולם, לשילוב התקשוב בלמידה.
בעיתון "קו לחינוך" (גיליון 579) מסופר שבצפון מתוכנן להיפתח בשנה הבאה "תיכון וירטואלי" שבו יילמדו בשלב ראשון מקצועות המתמטיקה והפיזיקה. הלימודים יתבצעו בעיקר באופן מקוון, תוך שימוש במגוון רחב של אמצעים מתוקשבים (סימולציות, סרטונים, מצגות, מעבדות וירטואליות וכו'), בשילוב מפגשי פנים אל פנים, ומטרתם להיעזר בהוראת מורים מהמרכז ובהגדלת קבוצות למידה קטנות.

יצאתי אל מרחבי האינטרנט כדי לחפש מידע נוסף על הנושא, ונתקלתי ברעיון מעניין נוסף: יום לימודים שבועי מקוון קבוע בביה"ס. על פי הצעה זו לכל שכבה יהיה יום קבוע שבו התלמידים יישארו בבית ויקיימו למידה מקוונת, סינכרונית בעיקרה. העיקרון המנחה הוא שהיציאה מגבולות הכיתה בהיבטי זמן ומקום תיצור ממד של עדכניות ורלוונטיות, ותגביר מוטיבציה ללמידה אצל התלמידים.

במאמר "בתי ספר וירטואליים- בחו"ל ובישראל" מביא עמי סלנט מגוון של ביטויים שונים לרעיון זה, ביניהם בית ספר וירטואלי במלואו בקליפורניה, שבו אין מבנים פיזיים כלל, וכל הלמידה מתבצעת באופן מקוון.

ניתן לראות ששפע האפשרויות שהטכנולוגיה הביאה עמה, יוצר מגוון גדול של התנסויות בחינוך, במטרה למצוא את הדרך ה"נכונה". במאה ה-21 ניתן מקום רב לשונות הבין אישית, דבר המצריך מגוון פתרונות שונים בהתייחסות ללמידה המיטבית, ל"דרכים הנכונות".

לדעתי אסור לשכוח שבית הספר לא נועד ללמידה בלבד. בגילאי בית הספר יש חשיבות רבה למפגש החברתי, ללמידה החברתית הנוצרת באמצעות התנסויות בין אישיות. אם מטרתו של בית הספר היא להכין את הילד לחיים הבוגרים, הרי שלמידה מקוונת במלואה לא תכשיר אותו להתמודדויות עתידיות בהיבט זה. הפתרונות המוצעים בארץ, של למידת מקצוע לימוד ספציפי באופן מקוון, או למידה בפרק זמן מוגבל (כגון יום בשבוע), מאפשרים התנסויות חברתיות שהן קריטיות לפיתוח האישיות, לצד למידה בבי"ס ולמידה מקוונת מחוץ לגבולות ביה"ס, באופן שהתלמיד נחשף לטווח התנסויות רחב יותר.
חשוב לשמור על מינונים נכונים בין הדברים, כדי לאפשר לתלמיד להתפתח כאדם שלם: בעל מיומנויות חברתיות ואקדמיות שיתקיימו במשולב.

רובוט מורה- הדרך הבטוחה לרדידות או להעמקה?

הרובוט מחליף את המורה לספרות- מצד אחד כנראה שהתהליך מתבקש, לאור ההתפתחות הטכנולוגית המואצת. מצד שני- יתכן שאנחנו מאבדים את הקסם האנושי?

בכתבה שפורסמה בדה מרקר בתאריך 15.4.2012 מתוארת הצעה לרפורמה בחינוך: רובוטים (מחשבים) שיתוכנתו לסרוק מאמרי תלמידים ולהפיק ציון. הרציונל שעומד בבסיס הרעיון הוא שככל שהתלמידים יכתבו יותר, תשתפר יכולת הביטוי שלהם. העברת בדיקת העבודות לרובוטים תאפשר למורים לתת יותר עבודות כתיבה בפרק זמן נתון, מכיוון שלא יצטרכו לבדוק אותן בעצמם.

הרובוטים, כדרכם של רובוטים (לפחות נכון לתקופה זו) יכולים לזהות דקדוק תקין, מבנה תחבירי נכון, יכולים לאבחן את יעילות העברת הרעיון בטקסט. את הנשמה היתרה הם עדיין לא בנויים לזהות, את כל מה שמעבר לטכניקה, למסגרת, הם לא יכולים להעריך.

זה נשמע כמו סוג של מפעל תעשייתי: למורים יתאפשר להעלות את התפוקות ע"י שימוש במכונה הבודקת עבודות, ואילו הסטודנטים יוכלו להסתפק ברדידות רעיונית תוך הקפדה על היבטים טכניים, ולזכות במרב התגמול. מעין פס ייצור אקדמי.

נשמע בעייתי, ואולי לא?
אולי על מנת להגיע לרעיונות נשגבים, יש חשיבות לכך שהטכניקה תהיה כל כך שגורה שתהפוך לאוטומטית?
אם נשווה זאת לנהיגה למשל, נוכל לראות שעל מנת לחשוב מחשבות פילוסופיות או לפזם שיר במהלך פעולת הנהיגה, נדרשת מיומנות נהיגה ברמה אוטומטית. כל זמן שלא הגענו לשלב זה, המשאבים יוקדשו לביסוס הטכניקה, לריכוז בתהליך הנהיגה עצמו.
אדם שיהיה מיומן בכתיבה, לא יצטרך להשקיע את כל המשאבים בטכניקה ויתפנה לעסוק בחשיבה מסדר גבוה, בפיתוח רעיון או אידאל, וכך בדיקת העבודות על ידי הרובוטים תזמן אפשרות להעלאת היכולות בתחום ההגות.

לדעתי, בסופו של דבר "העשיר יהיה יותר עשיר והעני יותר עני": אדם שניחן בכשרון הביטוי והחשיבה הגבוהה ייתרם מההזדמנות לכתוב יותר ולשפר את מיומנות ההבעה, בעוד שאדם המתקשה בתחום זה, ילך ויישחק תחת עומס המטלות שיגדל מעצם הזמינות של בודק רובוטי.

על אבולוציה וטכנולוגיה

בהמשך לאחת הרשומות הקודמות שכתבתי, שעסקה בשאלה האם אנו מצויים בתוך תהליך מואץ של שלב אבולוציוני, נחשפתי לסרט "האם אנו מוכנים לניאו- אבולוציה?"באתר TED, ובו מתייחס הרווי פיינברג, מומחה לאתיקה רפואית, לסוגיית האבולוציה מתוך היבטים טכנולוגיים.
פיינברג טוען שמטרת האבולוציה היא הסתגלות והישרדות,  ומציע שלוש אפשרויות אבולוציוניות:

1. לא נתפתח יותר. במקום שהאנושות תידרש לשנות את עצמה על פי הסביבה, הצלחנו לעצב את הסביבה כך שתתאים אלינו (לדוגמה: שליטה בטמפרטורה, במשאבי טבע וכו').
2. תמשיך להתקיים אבולוציה מסורתית, טבעית, הנאכפת ע"י הטבע בצורה איטית אך נחרצת.
3. קיום ניאו- אבולוציה: אבולוציה המכוונת ונבחרת על ידינו, לדוגמה בחירה של לידת יותר בנים מבנות בתרבויות מסוימות, בחירת התאמות גנטיות שיכולות לרפא או למנוע מחלות מסוימות.

ניאו- אבולוציה מאפשרת אימוץ תכונות משופרות בתהליך מודע ומואץ: שיפור זיכרון, יצירתיות, כושר גופני, הארכת משך החיים ועוד, או למעשה אימוץ תכונות של "סופר על". יכולות אלו, במקביל ליצירת סביבה טכנולוגית מותאמת, שלא תדרוש מהאדם שינוי והסתגלות, ייצרו אדם שנתפס (לפחות בעיני עצמו) כשליט העולם, עליון אפילו על הטבע.

האם זה יתכן? עובדתית- אנחנו כבר שם. הדברים עליהם מדבר הרווי פיינברג זמינים כבר היום, ויהפכו להיות זמינים יותר בעתיד הלא רחוק. עם זאת- יש פן מאד מתנשא באופן החשיבה הזה, פן שמאדיר את האינדיבידואל, את צרכיו וסיפוקו האישי, ועשוי לצמצם הסתכלות רחבה יותר, מוסרית- חברתית. 

לדעתי יש איכויות רבות בפיתוחים ובידע המצטבר בתחום הגנום האנושי, שיובילו ל"שכלול האדם", ויחד עם הפיתוחים הטכנולוגיים תיווצר סביבת חיים נוחה יותר. סביר להניח ששוב יגדל הפער בין העשירים, שיוכלו להפוך ל"יצורים נעלים יותר", לעומת העניים, שייאלצו "להסתפק" במה שהטבע נתן להם. (במרחק של שבוע מיום השואה- כתיבת שורות אלו מעלה בי קונוטציות לא נעימות...). בוודאות העניין העיקרי שהאנושות תצטרך לעסוק בו הוא ערכי מוסר, היבטים חברתיים- לאומיים וגלובליים, ואולי מחדש- להתחיל ללמוד צניעות. 

אני מאמינה שהחיים, כמו החיים, ימשיכו בכל זאת להוביל אותנו בשיעורים הרגשיים והרוחניים שאנו צריכים לעבור.