עוקבים- עניין של כמות או איכות?

הבת שלי, שממנה אני לומדת המון על התנהלות של נוער ברשת (ואולי לא רק של נוער) שקועה בימים אלו בניסוי חברתי. היא לא מגדירה זאת כניסוי, היא פשוט מתנסה. היא מעלה תמונות בשתי אפליקציות. באינסטגרם היא מעלה תמונות שהיא באמת מאמינה באיכותן, וכמובן- עוקבת בדריכות אחר כמות העוקבים אחריהן. יש לה שם כמה מאות עוקבים. שם, מבחינתה, זה הדבר האמיתי. באפליקציה מקבילה (פחות או יותר) היא מעלה תמונות, אך פועלת בטכניקה שונה: היא עוקבת אחרי אנשים, בלי קשר לאיכות התמונות שהעלו, על מנת שיעקבו אחריה מתוך הסכם בלתי כתוב של יחסי גומלין.
באפליקציה זו יש לה פי 3 עוקבים, אך היא הרבה פחות מתרשמת מהמספר, מכיוון שלדעתה הוא שקרי, לא משקף ביטוי אמיתי של הערכת איכות, אלא של מעין מוסכמה חברתית.

כצופה מהצד "הניסוי החברתי" הזה מאד מעניין לטעמי. אני יכולה לראות מצד אחד את קבלת הצו החברתי של השתתפות במשחק "המקובלות החברתית" של עוקב- נעקב, מצד שני אני רואה את החשיבה הביקורתית שנמצאת בבסיס העשייה, את ההחלטות המושכלות, את ההתנסות המאוד בוחנת ומודעת.

יצאתי אל מרחבי האינטרנט וחיפשתי מאמרים בנושא הקשר בין תחושת שייכות חברתית לכמות עוקבים/ לייקים. את המאמר שחיפשתי לא מצאתי, אבל גיליתי שהכותבים נחלקים לשניים: אלו שחיים שם, שלעקוב ולהיות נעקב הוא חלק אינטגרלי מחייהם ולכן אינם מתייחסים אל התופעה כ"הסתכלות על" אלא כ"חוויה מתוך". אצלם לא מצאתי יציאה החוצה כדי לבצע התבוננות על התהליך. לעומתם היו אלו שאינם נמצאים שם (הבוגרים יותר) שכתיבתם כל כך ביקורתית ומרוחקת, שנראה שלא נגעו בעצמם בנושא כדי להבין אותו בהיבט החווייתי, אלא דחו אותו מתוך חשיבה מנותקת, יתכן שאף מבוהלת משהו.

מאד מעניין אותי להבין עד כמה בני הנוער חשים תלויים במשוב האינטרנטי שאינו בהכרח קשור למעגל חברתי מוכר להם, כחלק מבניית הזהות החברתית והשייכות שלהם. אני מניחה שיש קשר בין התלות בעוקבים/ לייקים לבין תחושת שייכות חברתית, כי אחרת יהיה קשה להסביר את האנרגיה הרבה המושקעת בהשגת המשוב האינטרנטי.
אם אתקל במאמר הנכון- מבטיחה לעדכן.

האקדמיה של קהאן כקונספט פדגוגי לאימוץ

לאחרונה נחשפתי לפרוייקט "האקדמיה של קהאן", פרוייקט מדהים ומעורר השראה לטעמי, שעליו כתבה אפרת בבלוג שלה. ממליצה מאד לקרוא את הרשומה של אפרת, ובעיקר לצפות בסרטונים שצירפה (אבל אח"כ אל תשכחו לחזור...).

קהאן הפך את סדר הלמידה שאליו אנחנו מורגלים: במקום להקנות תכני לימוד בכיתה ולתרגל אותם באופן עצמאי בבית, הוא יצר סרטונים קצרים המאפשרים למידת תכנים בבית ותרגולם בכיתה, כאשר המורה נמצאת על מנת לתמוך ולהנחות במהלך התרגול, לחזק ולהבהיר במקומות הנדרשים. הפרויקט שהתחיל כהגשת סיוע לבת דודתו של קהאן, התפתח לקונספט שיכול לשנות את פורמט הכיתה הקלאסית.

כמו תמיד, אני מחפשת את המקומות שהדברים מתחברים אלי, לחוויית ההוראה היומיומית שלי.

אני מלמדת בבי"ס לחינוך מיוחד- תלמידים בעלי לקויות למידה מורכבות. אני עובדת השנה עם ילדים בכיתות ח', שם יש לי המון חופש בבחירת דרכי ההוראה, חוויית הלמידה שאני מאמינה שיש להעניק לילדים, קצב הלימוד וכו'.

במקביל- התחלתי בשנה שעברה ללמד לבגרות בסרטוט, והשנה הוספנו גם בגרות במדעי המחשב. שם יש לי הרבה פחות חופש: קיימים סטנדרטים מאד ברורים שיש לעמוד בהם, והם שמכתיבים את התכנים ואת קצב הלימוד.

בפועל- בתחילת השנה אני מתחילה ללמד את כל הקבוצה יחד, ותוך שיעור או שניים נפתחים פערים בקצב הלמידה, מכיוון שלכל תלמיד יש את הקצב והיכולות האישיים שלו. הערך המוסף של החינוך המיוחד בעיני הוא שהמורה אמור להתאים את עצמו לכל תלמיד, כלומר- כל תלמיד ראוי שיקבל בדיוק את מה שהוא זקוק לו לשם למידה מיטבית עבורו. אני מאד מאמינה בנכונות הגישה הזו, אך בפועל- אני עוברת מתלמיד לתלמיד על מנת לקדם אותו מהמקום בו הוא נמצא, כשהמחיר הוא הצורך של האחרים להמתין עד שאגיע אליהם.

הגישה שאותה פיתח סאל קהאן נותנת מענה אולטימטיבי לקושי זה: אם לתלמידים יהיו סרטונים קצרים שיסבירו שלבים שונים ברצף הלמידה, אוכל לתת להם לצפות בסרטונים הרלוונטיים בזמן השיעור (או בבית כמובן, כהכנה לשיעור), וכך יהיה לי יותר זמן להתמקד בתרגול, לתלמידים יהיה פחות זמן המתנה.

קונספט "הכיתה ההפוכה" של קהאן, שנראה שהתפתח במהלך הדרך, מתוך התבוננות בהתפתחות התהליך, קונספט של למידה מונחית מחוץ לשיעורים ותרגול במהלך השיעורים בעזרת המורה, נראה לי נכון לכל תלמיד, על אחת כמה וכמה לתלמידים שלי, לקויי הלמידה, שזקוקים ליותר ליווי ותמיכה על מנת לפתח חוויות של הצלחה ושל תחושת מסוגלות.

טוב, אז מכאן ברור כבר איך אני הולכת לבלות את פרק הזמן הקרוב בחיי...יש משהו מחייב בידיעה שיש דרך נכונה יותר מזו הקיימת. יוצאת לדרך להכנת סרטונים מתאימים.

העידן הטכנולוגי כשלב אבולוציוני

האם העידן הטכנולוגי בו אנו נמצאים מביא לשינוי אבולוציוני של האנושות?
האם ההתנסויות הטכנולוגיות יוצרות הקשרים נוירולוגיים חדשים, הגורמים לשינוי מבני במוח?


בשנים האחרונות נערכו מחקרים על השפעת הגלישה באינטרנט על מבנה המוח.
בכתבה שפורסמה ב"כלכליסט" בתאריך 8.2010 מתוארות מספר מגמות:

• "משבר היצירתיות"- למרות עלייה במנת המשכל של צעירים אמריקאים שנבדקו מאז שנת 1984, רמת היצירתיות והמקוריות שלהם בפתרון בעיות דעכה. הנסיגה ביצירתיות נצפתה החל משנת 1990. 
• הרגלי קריאה הפכו להרגלי סריקה מאומצת- חוסר מיקוד וריכוז.
• אבדן יכולות שכליות: אנשים שגולשים באינטרנט זמן ממושך מפתחים יכולת תפיסה מהירה ומיומנות בקבלת החלטות, אך משלמים מחיר באי היכולת להתרכז, להעמיק ולנתח, וסובלים מאבדן יצירתיות, פגיעה בזיכרון, והידרדרות באיכות עבודתם.
• החוקר אבוג'אודה גילה שמעבר מהיר בין דפי האינטרנט גורם למוח לשחרור מנות קטנות של דופמין, דבר הפוגע בזיכרון לטווח קצר וביכולת המיקוד, ויכול ליצור הפרעת קשב.
• הפסיכיאטר גארי סמול גילה שבשעת גלישה באינטרנט מופרשים ההורמונים קורטיזול ואדרנלין, אשר מופעלים בד"כ במצבי סטרס, ותפקידם האבולוציוני לסייע לאדם לשרוד בסביבה מלאת הפתעות וסכנות. כמות מופרזת מהורמונים אלו גורמת לאורך זמן לפגיעה זמנית בזיכרון ובכושר ההבחנה.

עפ"י ממצאים אלו וממצאים נוספים המובאים בכתבה, נראה שאנו נמצאים בעיצומו של תהליך מואץ- לא של מיומנויות בלבד, אלא של שינוי בתפקוד ובמבנה המוח, שהוא האחראי על התפקוד הכולל שלנו.

האם זהו שינוי לרעה? האם זהו שינוי שגורם לנו להתאים לעולם שבו אנו חיים, ולפיכך הוא שינוי לטובה?

עפ"י תורת האבולוציה- שינוי הוא תמיד לטובת ההתאמה שלנו למציאות.

האם באמת ה"שיפור" האבולוציוני כולל הפחתה במיומנויות אקדמיות ורגשיות?

אני נשארת עם סימני שאלה, עם סוג של קונפליקט פנימי בין התפיסות הפנימיות שלי לבין מה שהמציאות החיצונית מראה לי.

מציאות של קיטוב ואיחוד

ביום העיון של מגמת התקשוב והלמידה שהתקיים היום, דיבר פרופ' דוד חן על ההעצמה שהטכנולוגיה נותנת לדברים. הוא דיבר על כך שלרע יש פוטנציאל להפוך לרע יותר, בדומה לטוב, שהוא בעל פוטנציאל להיות טוב יותר.

אני מנסה לבדוק את משמעות ההעצמה בחיים שלי ושל הסובבים אותי.
האדם היצירתי מקבל כלים להיות יצירתי יותר, דרך חשיפה למדיות שונות, לתכנים מרתקים שיתכן וללא רשת האינטרנט, הייתה נמנעת ממנו גישה אליהם.
האדם הסקרן מקבל כלים לרכישת ידע, שיכולים לענות על סקרנותו בכל תחום עניין, ומתאפשר לו להעמיק את תחומי החקירה שלו.
אדם הסובל מהפרעת קשב וריכוז- ההפרעה שלו תגבר: מכיוון שיהיה מוצף בידע, יש סיכוי שיתקשה עוד יותר בסינונו ומיונו, ולמעשה הוא נידון לחוות עולם מתסכל (או אולי דווקא צבעוני ומרגש?) עוד יותר.

לפי גישה זו המדברת על הקצנת הכל, המציאות למעשה מכתיבה הגדלת פערים בכל תחום. לכאורה- כל בני האדם מקבלים פלטפורמה משותפת (האינטרנט), נגישה לכל אחד ומכל מקום (בהתייחס לחלק העולם הקרוי "המפותח"), ולמרות זאת הפערים הולכים וגדלים.

האם זה באמת כך?
האם הכל הופך לשחור- לבן?

אני מצטרפת לגישה הטוענת שהנגישות למידע אינסופי גורמת לאדם ללכת יותר רחוק בתחומים שמעניינים אותו, דבר שבפועל מביא לקיטוב והקצנה. יחד עם זאת, מתפתח בסיס שמאפשר לכל אחד לצמוח בדרך שיותר מתאימה עבורו. שפע ההיצגים של המידע (ויזואלי, אודיטורי, תנועתי וכו') מאפשר גם למי שמתקשה במיומנות ספציפית, כגון לקות מילולית, להתפתח בדרכים אלטרנטיביות. בכך הופך האינטרנט לכלי מאחד, כלי "של כולם", מעין שפה משותפת כלל עולמית.

כנראה שהאינטרנט יוצר מציאות היברידית- גם מקטבת וגם מאחדת בו זמנית.