זהות וטכנולוגיה

בתי המתבגרת יושבת ומתקשרת עם העולם דרך האייפוד שלה. עיקר התקשורת מתקיימת באנגלית, רוב הזמן ע"י כתיבה. היא שומעת בעיקר שירים באנגלית, משחקת בעיקר באנגלית (כאשר המשחקים מכילים טקסט), משוחחת בצ'אט עם אנשים מהעולם באנגלית.
כשאני מגדירה את הזהות שלי, אני תופסת את עצמי כישראלית. בתי תופסת את עצמה הרבה יותר כאזרחית העולם. יש לה ידיעה פנימית שחשוב לדעת אנגלית ברמה טובה, ככל הנראה מכיוון שזו השפה הרשמית של מי שהוא אזרח העולם.
זה לא רק שהיא "ילידה דיגיטלית" ואני לא. זו לא רק השליטה באמצעים הטכנולוגיים, שנגישה הרבה יותר למי שנולד למציאות הטכנולוגית. זה כבר הרבה מעבר- מדובר בתפיסת זהות שמשתנה.

בסרטון הקצר שפרסם משרד הקליטה מוצג ילד שמנסה להעיר את אביו שנרדם. כשהוא קורא לו "daddy" האב אינו מגיב וממשיך לישון. כשהוא לוחש "אבא" האב מתעורר מיד. הילד מדבר עברית ואנגלית, הוא חי במציאות שבה הזהות הלאומית מורחבת, אינה ספציפית, מאפשרת לו להיות אמריקאי וישראלי בו זמנית. האב לעומתו, חווה את עצמו כישראלי.


מעניין לראות איך תשפיע השתנות תפיסת הזהות על מציאות החיים שלנו כאן.

איפה הילד?

אני עובדת על  פיתוח יחידת הוראה א-סינכרונית. אני מנסה לחשוב על מקסימום היבטים שיעשירו את התוצאה ויהפכו אותה לאיכותית, משמעותית, מעניינת. ככל שאני נכנסת לעומק, יש לי תחושת חוסר שהולכת וגוברת. החוסר בילד שנמצא שם, מעבר ליחידת ההוראה שאני מפתחת. מי הוא? מה החלומות שלו? מה הפחדים שלו? 
זה מחזיר אותי כרונולוגית אחורה, לחיים המקצועיים הקודמים שלי. רוב השנים הייתי אדריכלית. כשסיימתי את הלימודים עבדתי במשרד אדריכלים  גדול, שתכנן פרויקטים ציבוריים/ קבלניים, כגון קניונים, מגדלי משרדים, שכונות מגורים. עבודת התכנון בוצעה מול יזמים, שעניינם היה במידה רבה קשור להיבטים הכלכליים של אותם פרויקטים. כעבור מספר שנים עזבתי. הרגשתי שהעבודה שלי טכנית מדי, ידועה מראש, אין לי את המקום המחפש, המגשש, הלא יודע. לאחר מספר שנים שבהם לא עסקתי באדריכלות, זימנו לי החיים עוד התנסות בתחום, רק שהפעם העבודה הייתה מול משפחות שבנו או שיפצו את ביתם. כאן הייתה לי הנגיעה באנשים עצמם- בחלומות שלהם, בתפיסות הכי עמוקות שלהם על בית, על משפחה, על החיים עצמם. החיבור הזה- בין חוויה רגשית למנטלית, הוא מה שנתן לי את העניין וההנאה במקצוע. נשארתי שם.


היום אני מורה לחינוך מיוחד. ממש כמו בשדה האדריכלות, המקום המשמעותי ביותר עבורי בהוראה הוא להגיע אל הילד: להבין מה מעכב אותו, מה הפחדים שלו, מה יתמוך בצמיחה שלו, ולנסות למצוא את הדרך הייחודית שלו שתאפשר לו התפתחות בדרכו האישית. לא תמיד אני יודעת, אבל תמיד אני בחיפוש הזה. זה בדיוק מה שאני אוהבת בהוראה, בגלל זה אני שם, בחינוך המיוחד, שמאפשר לראות כל ילד.


ושוב אני חוזרת להוראה הא-סינכרונית. חושבת על התלמידים שלי. מי יראה אותם? מי יעזור להם לפוגג את הרתיעה מהלא מוכר. טכנית- הם יוכלו לפעול ביחידת ההוראה. הדברים יהיו בהירים, מותאמים, אבל אצל לקויי למידה החומר הלימודי הוא פחות העניין. נמצאות שם חוויות של תסכול עקב אי הצלחות לאורך הדרך, קושי באמון עצמי, דימוי עצמי שהלך ונשחק עם השנים. במקרה של לקויי למידה בחינוך המיוחד לא מדובר בטכנולוגיה, אלא בפסיכולוגיה.


לאור המחשבות הללו, ברור לי שחשוב לפתח יחידות למידה מותאמות טכנולוגית לעידן בו אנו חיים, שיחברו בין בית הספר למציאות הדינמית והמשתנה, אך לא פחות חשוב- לשים את הדגש על התלמיד וצרכיו הרגשיים. להיות שם בשבילו כשהוא צריך את התמיכה שלנו. 

חקרשת ככלי פדגוגי בחינוך מיוחד: הילה הדסין לוריא, מיקי רונן ואולגה יליזרוב. מחקר שהוצג במסגרת כנס צ'ייס 2010.

בסרטון מוצג מחקר שעוסק בחקרשת (סביבת למידה טכנולוגית העוסקת בחקר שאותו מבצעים התלמידים באמצעות הרשת) בחינוך המיוחד. תוצאות המחקר מראות כי התלמידים נהנו מהלמידה באמצעות המחשב, ציינו שקיבלו כלים לחיפוש מידע באמצעות האינטרנט, והדגישו את חווית חופש הבחירה ויכולת ההחלטה.

עם זאת, צויין במחקר שלקויות התלמידה המורכבות של התלמידים היקשו עליהם בביצוע המשימה, בהיבטי הבנת הנקרא, איתור מידע, קבלת החלטות ועוד.

מחקר זה מחזק את העמדה שחשוב ליצור סביבות למידה טכנולוגיות המאפשרות פיתוח כישורי חיים הנדרשים במציאות היומיומית, אך יש לתת את התיווך הדרוש על מנת למצות את מלוא הפוטנציאל של הלמידה.

התחלה

פוסט ראשון בבלוג שלי. אני מרגישה שזה קצת כמו פגישה עם עצמי. אני מדברת את עצמי לעצמי. כל הזמן ברקע נשארת הידיעה שעוד מעט זה כבר לא יהיה שלי, המידע הזה יהיה נחלת הכלל. ובכל זאת יש בכתיבה הזו משהו אינטימי.
אני מרגישה שאחד התהליכים היותר משמעותיים שעברתי במהלך הסמסטר האחרון, הוא ההפנמה שפרטיות שייכת ל"עולם הישן". לא לגמרי, לא בכל תחום, ובכל זאת- עד לא מזמן לא שמתי תמונה בפייסבוק. נמנעתי מלרשום את השם המלא שלי על דברים שעשיתי ונמצאים ברשת. רציתי להימנע מחשיפה, הרגשתי שזכותי לשלוט במידת החשיפה שלי בעולם. ככל שהזמן עובר אני מבינה שזו אשליה. אני מתרגלת לרעיון של ויתור על שליטה (רעיון שבכלל בחיים רצוי להיפרד ממנו), לכן כנראה שעכשיו זה הרגע להיכנס למשחק, לשחק בכל הכלים שהעולם הזה מציע.


הבלוג שלי ילווה את הלמידה במגמת "תקשוב ולמידה". יש לי מושג כללי בלבד על הכיוון אליו הוא יתפתח בהמשך. אני מניחה שהוא יעסוק בתכנים שיעלו בקורסים, במאמרים מעניינים שיפעילו את החשיבה שלי בתחומי התקשוב והחינוך, אך למעשה- יותר מהכול אני מעוניינת באי ההגדרה. אני לא רוצה להתוות דרך מראש. אני רוצה ללכת בדרך, לפגוש את הדברים, ולצמוח מהמפגשים הללו. מעוניינת להישאר עוד קצת בתחום אי הוודאות,  כי משם בדרך כלל אני מגיעה הכי רחוק של עצמי. לשם אני מעוניינת להגיע.