זה אף פעם לא נגמר...

זמן לא רב לפני שהתחלתי ללמוד במסלול לתואר שני בתקשוב ולמידה במרכז ללימודים אקדמיים, הייתה לי שיחה עם מרצה לתקשוב ממכללה אחרת. היא ציינה שברוב תחומי הדעת, האדם צובר ידע שהוא קבוע ומוסכם, הידע הופך להיות חלק מהמשאבים האישיים שלו, והוא יכול להמשיך ולהשתמש בהם, ללמד אותם הלאה. לדוגמה, מרצה להיסטוריה, מרגע שהפנים את המידע, הוא יכול להשתמש בו עד שארית חייו, מקסימום להשלים את מעט הידע החדש שיתווסף, אבל הדברים שם לתמיד. היא המשיכה ואמרה שהתסכול בתחום התקשוב, הוא ששום דבר לא נשאר נכון או קבוע לאורך זמן. מי שבוחר בתחום זה, למעשה גוזר על עצמו המשך חיפוש ורכישת ידע תמידי, ובמידה שלא יעשה זאת, יהפוך מהר מאד ללא רלוונטי.

בכל זאת הגעתי לכאן, ללימודים. מבחינתי ההשתנות, ההתחדשות, החיפוש התמידי, המצב הלא וודאי ולא יציב שתחום התקשוב יוצר, הוא מקום של צמיחה, עניין, הזדמנות להתרגשות. יש בחוויה הזו משהו מהאפשרות לחיות את הרגע, בלי להתעמק במה שהיה או מה שיהיה. בעצם- הזדמנות לממש את הבסיס לכל סדנת מודעות ניו- אייג'ית.

אבל-
כל ההרמוניה הזו התפוגגה לרגע כש"voki" החליטו "לשבור את הכלים".
voki הוא אתר המאפשר ליצור דמויות, להקליט להן פס- קול קצר, ולהטמיע באתר. כאשר לוחצים על כפתור ההפעלה, הדמות מתאימה את תנועות הפנים (פה, עיניים, הטיית הפנים) לפס הקול, ונראה כאילו היא אכן מדברת.

ככה זה נראה. דמות זו שימשה כהנחיה קולית ביחידת לימוד לתלמידים לקויי למידה בנושא "ממציאים והמצאות", ותפקידה היה להקל עליהם בעומס קריאת הטקסטים.
השבוע, כשרציתי ליצור דמויות נוספות ב"voki" לצורך שיעור ביחידת לימוד שאני מפתחת בנושא הפקת עיתון בית ספר, נוכחתי לראות שבאתר נותרו מעט מאד דמויות לשימוש חינמי, ורובן המכריע הפך לאפשרי בתשלום בלבד. התפשרתי על מיעוט הדמויות, אך כשהטמעתי אותן באתר יחידת הלימוד גיליתי שלא ניתן לראות אותן. לאכזבתי הן הוסרו גם מאתרי יחידות הלימוד שכבר היו קיימות בהן.

מאכזב. מרגיז, מתסכל. אלו התחושות העיקריות שהתלוו לגילוי הזה. ומה עכשיו?

מצד אחד, התרגלתי לרעיון שהתקשוב דורש ממני לשעוט קדימה כל הזמן, להיות, ללמוד, להתקדם. מצד שני, אני לומדת מפרשיית ה"voki" שנדרש ממני גם לחזור ולארגן את העבר (ובמיוחד מכיוון שאני מתכוונת להשתמש ביחידת הלימוד "ממציאים והמצאות" גם בהמשך), למצוא תחליפים מתאימים, לחפש מחדש.

בעצם האינטרנט מהווה מרחב של התנסויות, שבו אין שום דבר וודאי, שום דבר קבוע או יציב. הכל בתהליך של השתנות, עם הבטחה שאין לנו מושג בכל היבט של הדברים. צריך ללמוד לוותר על שליטה, לזרום, לחיות את הכאן והעכשיו.
מסתבר ששנים של סדנאות מודעות ומדיטציות רק היוו את המבוא לחוויית האינטרנט במיטבה...

השתקפות סגנונות למידה בדפוסי לאום

במסגרת הקורס "הערכת טכנולוגיית מידע וידע" בהנחייתה של ד"ר ליאת אייל נתבקשנו לכתוב הצעה למחקר פעולה בתחום המשלב הערכה וטכנולוגיה- מחקר איכותני בו אני בוחנת את הפעילות של עצמי בתחומים אלו, במסגרת ההוראה שלי.
תחילת התהליך בבחירת בעיה או קושי, שמתוכם נגזרת שאלת המחקר.

הדילמה שבחרנו להתמקד בה, היא של הצורך שלי ליצור שיעורים יצירתיים, מגוונים, מעוררי חשיבה פתוחה, שיעורים ששולחים את התלמיד אל חיפוש שדרכו יבנה את הידע שלו (למידה קונסטרוקטיביסטית), או במילים אחרות- שיהיה לי מעניין כל הזמן, וההתנגשות של הצורך שלי עם זיהוי הצורך של קבוצת תלמידי כיתה ח' המוגדרים כלקויי למידה בעלי לקויות למידה מורכבות (לומדים בבית ספר לחינוך מיוחד), בלמידה שיטתית, מובנית, טכנית, הניתנת במנות קטנות, למידה בה ניתן לקבל משוב מיידי (למידה ביהביוריסטית). קונפליקט לא פתור.

לפני מספר ימים הסתיימה האולימפיאדה בלונדון. במדור הכלכלי של YNET התפרסמה הכתבה "ספורט וכלכלה: סין לא סתם זכתה בהרבה מדליות". בכתבה מדובר על כך שהסינים התבלטו באולימפיאדה בעיקר בתחומים הדורשים תרגול רב. למשל בקפיצה האמנותית נדרש הספורטאי להעביר שעות רבות בקפיצה לבריכה, קבלת הערות מהמאמן, עליה למקפצה לתרגול נוסף, וחוזר חלילה.

מי שהתחנך בגישת החינוך המערבי, הדוגלת בפיתוח הייחוד של הפרט, יתייחס לדרך האימון הזו כמשעממת עד בלתי אנושית.

אם נשווה את אימוני הספורטאים לגישות בחינוך, ניתן לראות שהסינים פועלים על פי הגישה הביהביוריסטית, הדוגלת בתרגול ושינון, בהליכה בצעדים קטנים אך בטוחים בתוך תהליך הלמידה, בעוד שהמערב פועל במידה רבה יותר על פי הגישה הקוגניטיבית והקונסטרוקטיביסטית, כלומר דוגל בהעצמת התלמיד, בפיתוח חשיבה יצירתית ופתוחה, בהבניית הידע על ידי התלמיד.

שני התהליכים, הנתפסים כמנוגדים, נדרשים להוראה מיטבית. יש פעמים שדרך אחת תתאים, ויש פעמים שהשנייה. מורה איכותי צריך לדעת לזהות מתי ובאילו מינונים להשתמש בכל אחת מן הדרכים, כיצד לשלב אותם באופן שיתמכו במסע אותו עובר התלמיד, בדרך לצמיחה אישית והעפלה במעלה הפוטנציאל האישי שלו.

אימון מתעמלות בסין- ביהביוריזם ספורטיבי

גלובליזציה, או: מהו המאכל הלאומי של הולנד?

חזרתי משבוע של חופשה בהולנד. היינו בעיקר באמסטרדם, עם מעט טיולים לכפרי דייגים וטחנות רוח.
ביום שני שעבר, עסק השיעור האחרון בתופעת הגלובליזציה. השיעור היה במסגרת הקורס "היבטים גלובליים של התקשוב", בהנחיית ד"ר חגית מישר טל, והצטרף לידע קודם מהקורס "מדעי החינוך במאה ה-21" בהנחיית ד"ר גילה לוי עצמון. כמה שעות אחרי השיעור כבר הייתי על המטוס, בדרך להולנד על ייחודה וקסמה המקומי...

הגלובליזציה הופכת את העולם לכפר אחד קטן, שבו הרבה מאפיינים משותפים. האחידות במותגים, מוזיקה, לבוש, אוכל וכו', באה על חשבון המקומי והאותנטי.

אדריכלות טיפוסית באמסטרדם, צילום: שהם סמית

מזג האוויר היה שונה, גם כמות הראשים הבלונדיניים יחסית הייתה גבוהה ממה שאנו רגילים לראות במזרח התיכון (וזה מידע ממש בדוק, מכיוון שהסתובבתי עם בת 15 טיפוסית, שהייתה מאד מרוכזת במשימת הזיהוי, הקטלוג והדיווח בעניין).
האמת- גם הארכיטקטורה הייתה ייחודית.
מעבר לזה- הכל היה מאד דומה. הבת הקטנה שלי, שמרגישה בנוח רק כאשר היא מזהה סניפי מק'דונלדס בסביבה מצאה את עצמה בקלות. הגדולה יותר עשתה את מרבית ה"שופינג" שלה בחנויות שיש להן סניפים גם בארץ, את הקפה שתינו בבית קפה ממותג אחר, עם סניפים המוכרים לבתנו מנסיעות קודמות לארצות אחרות, במילה אחת- גלובליזציה.
בימים האחרונים של הטיול, אחרי שחיפשנו את המסעדות המקומיות, אבל ערב אחד זה הרגיש לנו איטלקי, ביום שלאחריו מזרחי, ואחריו לא מוגדר אתנית, החלטנו לאכול ארוחה הולנדית טיפוסית בכל מחיר. מהר מאד הבנו שמשיטוט באמסטרדם ובכפרים הסמוכים, לא ניתן להבין מהו המאכל הלאומי, מהו הדבר המקומי האותנטי (כן, גבינה צהובה, ומומלץ עם חרדל ככל הנראה, אבל מה עוד הכי הכי שלהם???)
בלית ברירה פנינו אל האינטרנט. לפי הויקיפדיה המשקה הלאומי של הולנד הוא בירה, על מאכל לא ממש כתוב שם. גם בפורומים השונים אין דעה מוצקה לגבי מאכל לאומי. יש כמה אופציות שהעלו גולשים, אשר ברובם לא נשמעים נחושים מדי בדעתם.

לסיכום המסע- נהנינו מהטיול, נשמח לחזור בכל עת, אך יחד עם זאת מתקיימת אצלי מעין תחושת החמצה על כך שהדברים שמרגישים מקומיים (כפרי הדייגים וטחנות הרוח) הפכו למיצגים לתיירים, וככאלו- התרוקנו כמעט לגמרי מהאותנטיות, שככל הנראה נשארה נחלת העבר.
יש משהו מאכזב בכך שהכול כל כך דומה. שהייחודיות והשונות הולכת ומתמוססת. זה נוח, זה מוכר, ובעיקר- זה מה שהמציאות אומרת לנו שקורה כאן, וכנראה שאין ברירה אלא "לזרום" עם זה, ובכל זאת, יש קסם בלוקאלי ובאותנטי שחסר... 

האדם הדיגיטלי? כבר לא שאלה אתית. מציאות.

לפני מספר שבועות כתבתי רשומה על כך שאנו מתייחסים אל האמצעי הדיגיטלי כאלמנט להרחבת הגוף האנושי.
השבוע נתקלתי בסיפורו של ניל הרביסון, איש צבעוני ביותר (בהופעתו בהרצאה של טד הוא בחר ללבוש חולצה כחולה, ז'אקט ורוד ומכנסיים צהובים), שאינו רואה צבעים אך שומע אותם.

ניל הרביסון נולד עיוור צבעים. הוא רואה את העולם בגווני אפור, מעולם לא ראה צבע. ניל מרכיב לראשו מתקן הכולל עין אלקטרונית, סנסור הקולט את תדר הצבע שמולו והופך אותו לצליל. על פי סדרת הצלילים שהוא שומע, הוא יודע לזהות את הצבע.
הוא מספר שבתחילה זכר את שמות הצבעים (שהיו שמות מופשטים בעיניו), לאחר מכן התפתחה אצלו תפיסה לצבעים, שהפכה לתחושת צבעים, ובסופו של דבר אפילו התחיל לחלום בצבע.
בשלב זה הוא הרגיש שהתכנה והמוח שלו התאחדו, הפכו לישות אחת. הוא חש שהאמצעי הדיגיטלי כבר אינו חלק נפרד מגופו, אלא הרחבה של חושיו.
ניל מספר שמבחינתו המכשיר נתפס כחלק מגופו, ולכן בתמונת הדרכון שלו הוא מצולם כשהמכשיר לראשו. למרות שעל פי חוקי המדינה אין להצטלם עם אביזרים חיצוניים, הוא הצליח לשכנע את הממסד שזו הרחבה של המוח שלו.
בהמשך הוא הרחיב את חושיו, והוסיף את תדרי האולטרה- סגול והאינפרה-אדום.
ניל הרביסון הקים קרן שתסייע לאנשים להשתמש בטכנולוגיה כחלק מהגוף, מכיוון שהיכולת להרחיב את החושים מרחיבה את הידע האישי. המסר שלו לעולם הוא שהחיים יהיו יותר מרגשים אם נפסיק ליצור אפליקציות לטלפונים ניידים ונתחיל לייצר אפליקציות לגוף האדם. ניל מעודד את קהל הצופים לחשוב אילו חושים היו רוצים להרחיב.

Neil Harbisson: I listen to color, TED

כשהייתי ילדה, סדרות טלוויזיה שעסקו באנשים "מורחבים טכנולוגית" נחשבו לדמיוניות לחלוטין. היום הגיבורים שלהן נראים אפרוריים ושבלוניים לעומת האנשים שמסתובבים בינינו במציאות. הסנסור האלקטרוני של ניל הרביסון נראה פתרון טכנולוגי שיכול לשדרג את איכות החיים. כמוהו יש מכשירים רבים אחרים המסייעים לאנשים להתגבר על כשלים פיזיים בחיי היומיום. הדבר נראה לנו נכון וטבעי. אנו שואפים לשחזר את המצב הטבעי של הגוף.
המסר החדשני שניל מביא עימו הוא התפיסה שהטכנולוגיה היא חלק מהגוף ולא אביזר נלווה, והיא יכולה לתת לנו להגיע אל מעבר למצב הפיזי המקורי שהיה צפוי לנו בתנאי החיים האופטימליים. יש לנו כאן אפשרות להגביר את העוצמות של עצמנו. כל שעלינו לעשות הוא לרצות זאת, ולפנות אל המומחה המתאים.

אני מנסה לבחון את עמדותיי, ומגלה שהתפיסה שניל מביא עמו, נראית לי דווקא הגיונית. אני תוהה לגבי סוגיות כמו אתיקה, צניעות, חיים מתוך קבלה עצמית, התמודדות עם קושי כהזדמנות להעצמה, ובכל זאת יש בבשורה הזו משהו קסום, משהו שמרחיב את החוויה.
ברור לי שבעוד מספר שנים זו תהיה הנורמה, לא תהיה סביב העניין שום שאלה של אתיקה. "הרחבות מוח" יהיו זמינות בתחומים שונים, וכולנו נהיה שם.

למידה רשתית- הדרך אל הידע

בקורס "עיצוב סביבות למידה מתוקשבות" בהנחיית ד"ר אתי כוכבי, עלינו ליצור יחידת לימוד מתוקשבת. התלבטתי בין שני נושאים שאלמד בשנה הבאה בבית הספר: קיימות ומחזור, ויצירת עלון בית ספרי, שניהם נושאים חדשים במסגרת ההוראה שלי, כך שיצירת יחידת לימוד בשני התחומים בכל מקרה תהיה יעילה עבורי.

ההתלבטות בין הנושאים לא הייתה מסובכת: תחום הקיימות מאד עדכני ורלוונטי, ולכן יש חומר רב בנושא זה באינטרנט. בנוסף, יש לי ידע בסיסי פלוס, שהצטבר בשנים האחרונות עקב עיסוק שוטף בנושא. לכאורה אפשר לצאת לדרך. נושא העלון הבית ספרי לא ממש מוכר לי, ועד כמה ששוטטתי ברחבי האינטרנט, החומר הקיים מאד דל, לא מזמין פעילות מתוקשבת, יותר ברמת הנחיות כלליות למורה (אם בכלל), או במילים אחרות- התמודדות הדורשת המון התעמקות, למידה ועבודה.
כמובן שבחרתי באפשרות השנייה.
דפוס האישיות שלי שולח אותי בדרך כלל אל הלא נודע. המוכר והידוע הרבה פחות מרגש מבחינתי.

אז יצאתי לדרך. הבחירה בתוכן לא ממש מוכר לי, ובמשאבים מאד דלים באופן יחסי באינטרנט גרמו לי לתהליך למידה רשתי. הגדרתי את התחומים בהם אעסוק ביחידת הלימוד, ומאז אני מחפשת, מוצאת, לומדת, מחליטה שזה לא מספיק טוב, מחפשת שוב, יוצרת יש מאין, מחפשת, וכך הלאה, במעגל אינסופי.

מדי פעם אני תוהה למה בחרתי בדרך שידעתי שתדרוש ממני הרבה יותר, אבל אז נזכרת שככה אני, זה מה שבאמת נכון לי.

אני מתקדמת לאט, אבל בדרך פוגשת המון תכנים מעניינים. נתקלתי בפרויקט "טיפוגרפיה בתנועה", פרויקט שנלמד בבתי ספר לעיצוב, בארץ ובעולם. בסרטונים שהועלו לרשת, נעשה שימוש בטיפוגרפיה, כלומר בבחירת טקסט כמעביר מסר תקשורתי- ע"י שימוש בסוגי גופנים (גופן מעוגל כמשדר זרימה וגמישות, לעומת גופן מרובע המסמל בגרות, סדר, משמעת וכו'), בצורת סידור הטקסט, בתנועתיות הטקסט, בצבעוניות וכו'.

מאד מעניין לראות כמה משמעות יש לכל פרט בדרך אל השלם. עד כמה המודעות לתכנים כגון טיפוגרפיה, שימוש בצבע ובצורה, יכולה לתרום להעברת המסר שאנו מעוניינים להעביר.

מוזמנים לצפות בסרטון העושה שימוש בטיפוגרפיה בתנועה על מנת להעביר את המסרים התוכניים של "הכבש הששה עשר".

הכבש הששה עשר- טיפוגרפיה בתנועה

חיבור הוא לבד, לבד הוא חיבור

מקור התמונה: גוגל תמונות

התמונה הזו לא תגרום לאף אחד לעצור בתמיהה. אולי אחד הדברים שהעין שלנו התרגלה לראות הוא אנשים מסמסים, מתקשרים זה עם זה. זה קורה בכל מקום ובכל זמן. אנחנו יושבים אחד עם השני ומדברים (בקיצור) עם אלו שלא נמצאים איתנו.

העיסוק בשאלת היותנו מחוברים יותר או מנותקים יותר בעידן הטכנולוגי נשחק עד דק, ובכל זאת- נתקלתי בסרטון מעניין באתר TED, "מחוברים אבל לבד", בו מספרת שרי טרקל ששאלה אנשים "מה רע בניהול שיחה?"
התשובות היו:
- זה קורה בזמן אמיתי.
- אין לך שליטה על מה שאתה עומד לומר.
התרגלנו להציג את עצמנו, לערוך, לתקן, אנו יוצרים אייקון של עצמנו, לפעמים סינטטי מדי, "עשוי" מדי, מתרחק מהחיים האמיתיים. שרי טרקל טוענת שאנחנו מרמים את עצמנו. יחסי האנוש הינם מבולגנים, עשירים ותובעניים, ואנו "מנקים" אותם ע"י הטכנולוגיה.
טרקל, פסיכולוגית, סוציולוגית וחובבת טכנולוגיה, מדברת על כך שאנו בודדים ומפחדים מאינטימיות, ולכן עוסקים בפיתוח טכנולוגיה שתעניק לנו אשלייה של חברה, בלא להתחייב לכל הנדרש מחברות (אינטימיות, מחוייבות, הקשבה וכו'). האמצעים הטכנולוגיים והרשתות החברתיות מעניקים לנו תחושה שתמיד ישמעו את קולנו ושלא נצטרך לעולם להיות לבד. לטענתה כשאנשים נמצאים לבד הם מבוהלים, חשים מנותקים, ולכן התפתחה התפיסה הקיומית "אני משתף- משמע אני קיים".

טרקל מסכמת את דבריה בכך שחשוב לטפח את היכולת להיות לבד. ההימצאות עם עצמי מאפשרת לי חיבור לעצמי, הכרת עצמי, ואז, עם היציאה החוצה, לחברה, יש יותר סיכוי ליצור התקשרויות אמת. כאשר אין לי יכולת להיות לבד, אני פונה לאחרים על מנת להפיג את חרדת הבדידות, ולא יכולה ללמוד להעריך את מי שאני.

הפרדוקס שטרקל מציגה מרגיש כל כך נכון, כל כך מחובר לחיים: המפתח לאהבה עצמית הוא להכיר את עצמי, לדעת מה נכון לי, מה אני צריכה על מנת ליצור חיים משמעותיים. את האיכויות האלו משיגים דרך מפגש עצמי- פנימי. אם אוהבים את הלבד זמינים ליחד, היחד אינו מאיים. מי שאינו מפנה זמן להכרות עם עצמו, מקבל עליו את עיצוב החברה. הוא פחות זמין להרגיש את צרכיו ויותר את המצופה ממנו, דבר המוביל בסופו של דבר לחרדה, שכהימנעות ממנה הוא מוצא את עצמו מתקשר/ מסמס/ מגיב ונאבק על "לייקים", על מנת לקבל אישור חיצוני לקיומו.

על פי טרקל, אם לא נדע להיות לבד, נרגיש בודדים.
הילדים והמתבגרים של היום, דור הילידים הדיגיטליים, מתקיימים בעולם של חיבור טכנולוגי, חיבור שפונה החוצה ולא פנימה, אל העצמי. כ"בוגרים האחראיים" בחברה חשוב שנשאף ליצור סיטואציות שיזמנו להם הכרות עם עצמם, נינוחות עם הלבד, על מנת שתהיה להם אפשרות ליחד אמיתי.

שרי טרקל- מחוברים אבל לבד- TED

המחשב- האיבר הבא ברשימת אברי גוף האדם

כבר לא מעט זמן מחלחלת בי ההבנה שהגיע הזמן שארכוש לי זוג משקפי קריאה. במרבית הזמן אני קוראת באמצעות מכשירים דיגיטליים: מחשב, טאבלט, סמארטפון וכו'. אופן קריאה זה מאפשר לי לשלוט בגודל הגופן ולהתאים את המציאות לצרכיי. מדי פעם, כשאני נתקלת בחומר קריאה המודפס בגופן זערורי על נייר, אני מפנימה את העובדה שהאמצעים הדיגיטליים לא יהיו שם תמיד בשבילי (אם כי רוב הזמן הם שם...).

יש לי חברה, צלמת במקצועה, שלא מעלה על דעתה להפיץ תמונות שלה ללא הצרת היקפים בתכנת הפוטושופ. הדרך שבה אנו זוכרים את המציאות מורכבת בין השאר מהטבעות ויזואליות שנצרבו במוח, ואם הזיכרון הוא פרשנות למציאות שחלפה, עדיף לטעמה שיישען על מציאות משודרגת, ואין כמו המחשב לסייע בכך.

השכן שלי, שמפאת מצבו הבריאותי אינו יכול לטייל בעולם, מכתת את רגליו במרחבי היוטיוב ומגיע לכל מקום. מכיוון ששמיעתו הולכת ונחלשת, הוא מגביר את עצמת הצליל במכשיר ומתענג על קולות פכפוך המים וציוץ הציפורים שפוגש בטיוליו.

על הרחבת הזיכרון האנושי כבר אמרו כמעט הכל- האמצעים הדיגיטליים מהווים הרחבה של הזיכרון האנושי, מעין כונן חיצוני שמחובר אלינו במרבית שעות הערנות, ומאפשר לנו לשכוח המון פרטים שפעם זכרנו בקלות: מספרי טלפון, תאריכי ימי הולדת חשובים וכו'. אנחנו סומכים עליהם שהם יהיו שם בשבילנו תמיד.

Trevor Prideaux, התמונה מתוך אתר cydia.co.il

Trevor Prideaux מימש את האמרה: "אם החיים נתנו לך לימון- תעשה ממנו לימונדה". הוא הפך את הסמארטפון שלו לחלק אינטגרלי מידו התותבת. רבים מאיתנו לא יהססו להודות שכאשר הסמארטפון שלהם אינו בנמצא הם חווים סוג של חוסר, ניתוק, אבדן (גם אם זמני בלבד)- מעין נכות זמנית.

אנו נוטים להתייחס כיום אל האמצעים הדיגיטליים האישיים שלנו (בעיקר אל הסמארטפון) כאל מעין איבר נוסף בגופנו. הוא תמיד נמצא שם, בשימוש שוטף, חיוני לנו כמעט כמו מערכות גופנו. קשה לנו לדמיין את עצמנו בלעדיו.

אם בעבר, בתהליך פיתוח המכשירים הדיגיטליים, ניסו להתחקות אחר החשיבה האנושית ולייצר מוצר שישאף להגיע לשם, הרי שנראה שהיום הטכנולוגיה היא האידאל, ובמקרים רבים האדם מנסה לשדרג את עצמו ע"י איחוד עם החידושים שהיא מביאה עמה.