מקור התמונה: גוגל תמונות
התמונה הזו לא תגרום לאף אחד לעצור בתמיהה. אולי אחד הדברים שהעין שלנו התרגלה לראות הוא אנשים מסמסים, מתקשרים זה עם זה. זה קורה בכל מקום ובכל זמן. אנחנו יושבים אחד עם השני ומדברים (בקיצור) עם אלו שלא נמצאים איתנו.
העיסוק בשאלת היותנו מחוברים יותר או מנותקים יותר בעידן הטכנולוגי נשחק עד דק, ובכל זאת- נתקלתי בסרטון מעניין באתר TED, "מחוברים אבל לבד", בו מספרת שרי טרקל ששאלה אנשים "מה רע בניהול שיחה?"
התשובות היו:
- זה קורה בזמן אמיתי.
- אין לך שליטה על מה שאתה עומד לומר.
התרגלנו להציג את עצמנו, לערוך, לתקן, אנו יוצרים אייקון של עצמנו, לפעמים סינטטי מדי, "עשוי" מדי, מתרחק מהחיים האמיתיים. שרי טרקל טוענת שאנחנו מרמים את עצמנו. יחסי האנוש הינם מבולגנים, עשירים ותובעניים, ואנו "מנקים" אותם ע"י הטכנולוגיה.
טרקל, פסיכולוגית, סוציולוגית וחובבת טכנולוגיה, מדברת על כך שאנו בודדים ומפחדים מאינטימיות, ולכן עוסקים בפיתוח טכנולוגיה שתעניק לנו אשלייה של חברה, בלא להתחייב לכל הנדרש מחברות (אינטימיות, מחוייבות, הקשבה וכו'). האמצעים הטכנולוגיים והרשתות החברתיות מעניקים לנו תחושה שתמיד ישמעו את קולנו ושלא נצטרך לעולם להיות לבד. לטענתה כשאנשים נמצאים לבד הם מבוהלים, חשים מנותקים, ולכן התפתחה התפיסה הקיומית "אני משתף- משמע אני קיים".
טרקל מסכמת את דבריה בכך שחשוב לטפח את היכולת להיות לבד. ההימצאות עם עצמי מאפשרת לי חיבור לעצמי, הכרת עצמי, ואז, עם היציאה החוצה, לחברה, יש יותר סיכוי ליצור התקשרויות אמת. כאשר אין לי יכולת להיות לבד, אני פונה לאחרים על מנת להפיג את חרדת הבדידות, ולא יכולה ללמוד להעריך את מי שאני.
הפרדוקס שטרקל מציגה מרגיש כל כך נכון, כל כך מחובר לחיים: המפתח לאהבה עצמית הוא להכיר את עצמי, לדעת מה נכון לי, מה אני צריכה על מנת ליצור חיים משמעותיים. את האיכויות האלו משיגים דרך מפגש עצמי- פנימי. אם אוהבים את הלבד זמינים ליחד, היחד אינו מאיים. מי שאינו מפנה זמן להכרות עם עצמו, מקבל עליו את עיצוב החברה. הוא פחות זמין להרגיש את צרכיו ויותר את המצופה ממנו, דבר המוביל בסופו של דבר לחרדה, שכהימנעות ממנה הוא מוצא את עצמו מתקשר/ מסמס/ מגיב ונאבק על "לייקים", על מנת לקבל אישור חיצוני לקיומו.
על פי טרקל, אם לא נדע להיות לבד, נרגיש בודדים.
הילדים והמתבגרים של היום, דור הילידים הדיגיטליים, מתקיימים בעולם של חיבור טכנולוגי, חיבור שפונה החוצה ולא פנימה, אל העצמי. כ"בוגרים האחראיים" בחברה חשוב שנשאף ליצור סיטואציות שיזמנו להם הכרות עם עצמם, נינוחות עם הלבד, על מנת שתהיה להם אפשרות ליחד אמיתי.
התשובות היו:
- זה קורה בזמן אמיתי.
- אין לך שליטה על מה שאתה עומד לומר.
התרגלנו להציג את עצמנו, לערוך, לתקן, אנו יוצרים אייקון של עצמנו, לפעמים סינטטי מדי, "עשוי" מדי, מתרחק מהחיים האמיתיים. שרי טרקל טוענת שאנחנו מרמים את עצמנו. יחסי האנוש הינם מבולגנים, עשירים ותובעניים, ואנו "מנקים" אותם ע"י הטכנולוגיה.
טרקל, פסיכולוגית, סוציולוגית וחובבת טכנולוגיה, מדברת על כך שאנו בודדים ומפחדים מאינטימיות, ולכן עוסקים בפיתוח טכנולוגיה שתעניק לנו אשלייה של חברה, בלא להתחייב לכל הנדרש מחברות (אינטימיות, מחוייבות, הקשבה וכו'). האמצעים הטכנולוגיים והרשתות החברתיות מעניקים לנו תחושה שתמיד ישמעו את קולנו ושלא נצטרך לעולם להיות לבד. לטענתה כשאנשים נמצאים לבד הם מבוהלים, חשים מנותקים, ולכן התפתחה התפיסה הקיומית "אני משתף- משמע אני קיים".
טרקל מסכמת את דבריה בכך שחשוב לטפח את היכולת להיות לבד. ההימצאות עם עצמי מאפשרת לי חיבור לעצמי, הכרת עצמי, ואז, עם היציאה החוצה, לחברה, יש יותר סיכוי ליצור התקשרויות אמת. כאשר אין לי יכולת להיות לבד, אני פונה לאחרים על מנת להפיג את חרדת הבדידות, ולא יכולה ללמוד להעריך את מי שאני.
הפרדוקס שטרקל מציגה מרגיש כל כך נכון, כל כך מחובר לחיים: המפתח לאהבה עצמית הוא להכיר את עצמי, לדעת מה נכון לי, מה אני צריכה על מנת ליצור חיים משמעותיים. את האיכויות האלו משיגים דרך מפגש עצמי- פנימי. אם אוהבים את הלבד זמינים ליחד, היחד אינו מאיים. מי שאינו מפנה זמן להכרות עם עצמו, מקבל עליו את עיצוב החברה. הוא פחות זמין להרגיש את צרכיו ויותר את המצופה ממנו, דבר המוביל בסופו של דבר לחרדה, שכהימנעות ממנה הוא מוצא את עצמו מתקשר/ מסמס/ מגיב ונאבק על "לייקים", על מנת לקבל אישור חיצוני לקיומו.
על פי טרקל, אם לא נדע להיות לבד, נרגיש בודדים.
הילדים והמתבגרים של היום, דור הילידים הדיגיטליים, מתקיימים בעולם של חיבור טכנולוגי, חיבור שפונה החוצה ולא פנימה, אל העצמי. כ"בוגרים האחראיים" בחברה חשוב שנשאף ליצור סיטואציות שיזמנו להם הכרות עם עצמם, נינוחות עם הלבד, על מנת שתהיה להם אפשרות ליחד אמיתי.
שרי טרקל- מחוברים אבל לבד- TED
