סיכום הטרילוגיה ההיסטורית: הקיבוץ והלמידה השיתופית

ברשומות הקודמות יצאתי למסע היסטורי בעקבות השיתופיות הקיבוצית, על מנת להבין את הקושי האישי שלי בלמידה השיתופית.

התקופות בהן התמקדתי היו:

דור ראשון לשיתופיות- דור המייסדים- שפעלו מתוך אידאולוגיה של שיתוף כצורך קיומי.

דור שני לשיתופיות-  נולדו למציאות שיתופית, לא בחרו בה, התנהלו בה מתוך הרגל, פחות מתוך צורך או אידאל.

דור שלישי לשיתופיות- הדור שפירק את השיתופיות מתוך אי הרלוונטיות וחוסר ההתאמה שלה.
(מזמינה את הקוראים להיכנס אל קישורי הרשומות הקודמות, המספרות את הסיפור המלא).

על רקע ההיסטוריה הקיבוצית אני בוחנת גם את ההיסטוריה המשפחתית שלי, כדי לבדוק את מידת ה"שיתופיות הגנטית" הזורמת בעורקיי- אם בכלל.

סבתא שלי, ממקימי הקיבוץ, נסעה ללדת את ילדיה בירושלים, בבית הוריה. זה ממש לא התאים לרוח השיתופיות הקיבוצית, כי כולם היו צריכים להיות שווים. למרות זאת היא לא ויתרה על מה שהיה חשוב לה באמת (למרות שבלידת ביתה הרביעית היא נכנעה ללחץ הקיבוצי ונשארה). היא למדה לתואר שני בביולוגיה, דבר שלא היה מקובל, פשוט כי זה היה חשוב לה. שיתופית מבחירה אך אינדבידואליסטית בנקודות המשמעותיות בחיים.

אמא שלי, דור שני לשיתוף, קיבלה ברגשות מאד מעורבים את צו התנועה של מסירת התינוקת הבכורה שלה למטפלת (אני), אך בלחץ קל של אבי (עירוני במוצאו, שלא הצליח להבין את ההגבלות המוזרות שהחברה הזו הטילה על עצמה), ארזו הכל ועזבו את הקיבוץ. היא הייתה צריכה שיעירו אותה מהמציאות הזו, אבל בחרה באינדבידואליזם (למרות שתמיד נשארה אצלה הכמיהה לשם).

אני, בבגרותי החיים הובילו אותי שוב לקיבוץ. לא גדלתי שם. כשרציתי ללמוד אדריכלות נאלצתי לחזור שוב ושוב לוועדת השתלמויות, שניסתה נואשות לשכנע אותי שאין לקיבוץ מה לעשות עם אדריכלים, ושעדיף שאלמד הנדסת מזון ואשתלב במפעל. כמובן שהלכתי ללמוד אדריכלות. הקשבתי קודם כל לעצמי, לרצונות שלי, לאמת שלי.

כשאני מסתכלת על ההיסטוריה הגנטית שלי, אני מקבלת תמיכה בעובדה שאני כנראה פשוט לא בנויה לשיתופיות. בחוויות המשמעותיות בביוגרפיה שלי הייתי אני, עצמי, לא הקבוצה. בלימודים אני באמת מנסה, אני עובדת בקבוצות כי צריך, עכשיו כבר פחות כי אני פשוט לא מסוגלת לזה, רוב הזמן זה מכביד מדי.
לסיכום הטרילוגיה ההיסטורית אנסה לרכז את היתרונות והחסרונות שלטעמי נמצאים בבסיס הלמידה השיתופית, כמובן- הכל מנקודת המבט האישית שלי.

יתרונות הלמידה השיתופית: הרחבת הפרספקטיבה, הזדמנות להיחשף לדרכי חשיבה וביצוע חדשות, יכולת להבנות ידע הנשען על דיסציפלינות שונות ומגוונות, אפשרות להגיע לתוצר מורכב ומקיף יותר.
תנאי הכרחי להשגת היתרונות: אחריות משותפת של כל השותפים ללמידה. 

חסרונות הלמידה השיתופית: יכולה בקלות להוביל לאי נטילת אחריות והישענות על חברי הקבוצה האחרים, לחלוקת מטלות לשם הפחתת העומס במחיר של ויתור על ידע והתנסות, מאפשרת "זליגה" לבינוניות וצמצום אופקים. פערים באחריות (או ביכולות) בין חברי הקבוצה עשויים לגרור מתחים חברתיים.

אז מה עושים עם זה?
לדעתי אין מקום לקדש הלמידה השיתופית ולתת לה מקום כה מרכזי כפי שמתקיים היום בלימודי מגמת תקשוב ולמידה. היא צריכה להתקיים, אך במינון סביר יותר מול הלמידה האישית. בעולם שבו יש לתת מענה לשונות בין אישית, בתקופה בה ניגודים מתקיימים זה לצד זה בשלום, איני רואה סיבה לצמצום האינדבידואל. אני חושבת שיש למצוא את האיזון הנכון בין הדברים, כשההיבט המוביל הוא פיתוח אחריות אישית של הסטודנט ללמידה שלו.

שיתופיות- דור שני

בשתי הרשומות הקודמות בחנתי תקופות שונות בהיסטוריה של הקיבוץ- הדור הראשון, דור המייסדים, שהשיתופיות היתה עבורו ערך קיומי, והדור השלישי שבחר ב"קיבוץ המתחדש"- קיבוץ בעל מאפיינים יותר קהילתיים ופחות שיתופיים. למעשה הדור השלישי מצא את השיתופיות כמסורבלת ולא מתאימה.
אני מנסה להבין את תהליכי השיתופיות בלמידה, את הנחיצות שלהם, את התועלת, את החסרונות, להבין איך השיתופיות בלמידה הפכה להיות מואדרת כל כך (לפחות כפי שזה בא לידי ביטוי במרכז ללימודים אקדמיים, מגמת תקשוב ולמידה, 2012).

הבנתי שכדי להבין את נושא השיתופיות, אני צריכה לראות את התמונה השלמה, ואני ממשיכה להיעזר בקיבוץ, אולי דרכו אצליח להבין את התשובה, או לפחות לקבל כיוון ממוקד יותר.

קיבוץ- דור שני
הדור השני בקיבוץ, הדור של אימא שלי, נולד לתוך מציאות שיתופית. הם לא בחרו בזה, אף אחד לא ביקש מהם להביע עמדה. ככה זה היה. הם גדלו בבתי ילדים, כולם ביחד, מדי עונה הלכו לקבל בגדים במחסן הבגדים, ממש דומים אחד לשני, כשהם פחדו בלילה בבית הילדים, הייתה שם רק שומרת הלילה, שגם היא הייתה של כולם. הכל היה מאד שיתופי, מאד אחיד.
על הרקע הזה אפשר היה לבחור להתבלט ולהתעצם, על מנת לשבור את האחידות, או להיטמע. בחיים- כמו בחיים- הכל עניין של בחירות אישיות, של מחויבות אישית לדרך שכל אחד חייב לעצמו.
הבעיה הייתה שהדור הזה, הדור השני, לא התחנך לחשוב במושגים של דרך אישית. הייתה דרך שאותה התוותה החברה ובה צעדו כולם.

אני חושבת שהסדקים התחילו להיווצר כשזה נגע להם בנימים הרגישים ביותר- מסיפורי האמהות בקיבוץ עולה בעיקר שהשיתופיות והצורך לציית לצו האחידות הכאיבו כשהיו צריכים להשאיר את התינוקות שלהן בבתי הילדים, כמעט באותו רגע בו חזרו מבית היולדות. רק כשהפחדים שלהם הצליחו לפרוץ דרך מצוקת הילדים שלהם, הם העזו להתמרד. הם העזו להגיד ששיתופיות זה בסדר, אבל לא בכל מחיר, לא תמיד. יש מקומות שזה לא מתאים.

למעשה- השיתופיות כבר לא הייתה צורך קיומי. היא הייתה מציאות, משהו שנדרש בעבר והפך להרגל, אך לא משהו שאי אפשר לחשוב עליו מחדש. רק שהם לא ממש התרגלו לחשוב מחדש. ואם כן- רק באופן שיתופי (באסיפה).

עם הרגשות המעורבים האלו הם הסתובבו בערך חיים שלמים, עד שדור הבנים שלהם, שכבר לא היה מחויב למה שהיה פעם ערכים ונשאר כאוסף של חוקים טכניים ובחלקם לא רלוונטיים, "שבר את הכלים" ופירק את מרבית הממדים השיתופיים.

אני חוזרת לרעיון הלמידה השיתופית.
הקיבוץ שלנו השנה בן 60. עלייתה ונפילתה של השיתופיות אירעה במהלך שנים אלו פחות או יותר. העידן הטכנולוגי מכווץ את הזמנים. משך הזמן שבין דור לדור בייצור סמארטפונים לדוגמה, הולך ומתקצר והופך לאפסי כמעט. אם אפשר לקחת את ההיסטוריה של השיתוף הקיבוצי ולבחון לאורה את השיתופיות בלמידה, הרי שנראה שמה שהתחיל כרעיון קיומי, בניית מאגר המידע האינסופי הזה שקרוי "אינטרנט", חייב שיתופיות בקנה מידה בינלאומי. המיזם יצא לדרך, הוא כבר שם, הוא ממשיך להתנהל מעצמו. אולי עכשיו כבר לא צריך "רק מהדבר הזה" הקרוי שיתופיות. אולי יותר נכון לדעת שהשיתופיות והאינדיבידואליזם חיים זה לצד זה, ויש לתת לשניהם מקום. השיתופיות ללא האינדיבידואל (לטעמי האישי) לא תניב את אותם ההישגים. ההמצאות הגדולות בהיסטוריה (הנורה, הטלפון, הבנת כוח המשיכה וכו') באו כהברקה רגעית של מוח גאוני פורה אחד. לא בטוח שזה היה קורה אם הוא היה מחויב לחוקים קבוצתיים, לערכים של שיתוף.

אני מרגישה שבלמידה השיתופית שלנו, ממש כמו בקיבוץ, נשאר הרעיון אבל שכחו לרענן אותו, להרחיב אותו. נראה לי שלמרות הרציונל החיובי של סיעור מוחות למען פריצת הגבולות ויצירה חדשה, הוא בעיקר משמש להקלה בעומס המטלות השונות. מעין פתרון פרקטי, ללא להט האמונה שהייתה בבסיסו.
ובלי סיבה אמיתית- לי זה מרגיש ריק מתוכן ולכן מיותר, וכמו שציינתי ברשומות הקודמות, בעל פוטנציאל ממשי להוביל לבינוניות ואי לקיחת אחריות. ואולי זה בכלל אני, אולי יש אנשים שהשיתופיות יותר מתאימה להם. לי רוב הזמן זה לא מתאים.

שיתופיות- דור ראשון

ברשומה הקודמת שלי השוויתי בין השיתופיות בקיבוץ, שבעשור האחרון הלכה והתפוגגה באופן יחסי לטובת מה שנקרא "הקיבוץ המתחדש", לבין הלמידה השיתופית, האפופה בהילת "הדבר הנכון" בכל הקשור לאופן הלמידה המיטבי בעידן הטכנולוגי (לפחות כפי שזה מוגש לנו במרכז ללימודים אקדמיים).

אם מתבוננים על הקיבוץ היום, הוויתור על השיתופיות עודד את הפרט לקחת אחריות על העשייה שלו, לא לשקוע לתוך הנוחות של הקולקטיב, לתוך הבינוניות של הביטחון הקיומי המתקיים ממילא.

אבל אז חשבתי על סבא וסבתא שלי שהקימו את הקיבוץ. הדור הראשון.
הדור הראשון היו חלוצים, אנשים חזקים, עם המון רצון לשנות, לכונן את הדבר האמיתי, מתוך תחושת שליחות וראשוניות. הם ויתרו על נוחות ובטחון, והגיעו לכאן על מנת לחדש, ליצור יש מאין.
השיתופיות הייתה חיונית באופן קיומי. המפעל ההתיישבותי הקיבוצי לא היה יכול להתקיים ללא העזרה ההדדית, הידיעה שיש עם מי לצעוד קדימה. זה היה נכון בכל פרט ופרט: בשמירה על היישוב, בגידול הילדים ע"י המטפלת, על מנת ששאר החברים יוכלו לעבד את השדות המשותפים, להכין אוכל וכו'. ללא השיתופיות- כל זה לא היה קורה.

שיתופיות- דור ראשון

ושוב אני חוזרת אל הלמידה השיתופית. אז מתי בעצם היא מרגישה לי נכונה? מתי יש את הערך המוסף הזה, את הידיעה שללא השיתוף הדברים היו מתפוגגים, לא היו מתאפשרים?
אפשר לראות את הדפוס השיתופי במיטבו באינטרנט. הויקיפדיה למשל היא דוגמה נפלאה למפעל שלא היה יוצא לפועל ללא רוח השיתופיות, ללא התרומה שהרימו אנשים שונים בכל רחבי העולם.
מהפכות חברתיות ברחבי העולם התחילו דרך פרסום של אדם בודד בפייסבוק, וצברו תאוצה שאפשרה שינוי חברתי, כלכלי, פוליטי וכו'.

השיתופיות היא כלי רב עוצמה. כלי שיכול לברוא מציאות טובה יותר, צריך לדעת להשתמש בו ככלי לשינוי.
ועדיין- בלימודי התואר השני אני רואה אותו בעיקר ככלי מייצר נוחות, למרצים יש פחות עבודות לבדוק, לסטודנטים פחות עבודה לייצר. זה לא "יושב" לי נכון, אני מרגישה שיש החמצה בהאדרת השיתופיות כפי שבאה לידי ביטוי כאן.

כנראה שאמשיך לבחון את ההיסטוריה הקיבוצית, אולי אגיע משם לתובנות לגבי למידה שיתופית.

הקיבוץ כמשל לאג'נדה השיתופית של העידן הטכנולוגי

אני גרה בקיבוץ. יותר מאשר גרה- חברת קיבוץ. תואר עם ייחוס (יחסי).
לפני קרוב לעשר שנים הקיבוץ הופרט. בתקופה שקדמה להפרטה הכל היה של כולם. שיתופיות כאג'נדה חברתית וכלכלית. חברי הקיבוץ קיבלו תקציב מינימליסטי, ומרבית השירותים היו חינמיים (אוכל, מים, חשמל, ארנונה וכו'), בהתאם לחשיבה שכל אחד נותן כפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו.
היו אנשים שגילו שאפשר לעבוד פחות, להתאמץ פחות, להגיע לפחות הישגים, כי ממילא לא היה שום קשר בין ההשקעה ואיכות החיים. התקציב היה קבוע אם עבדת 3 שעות או 18 שעות ביממה, אז למה להזיע? מבחינה חברתית נוצר מצב שכולם הסתכלו על כולם, כי מי שתרם והתאמץ, הרגיש לפעמים קצת "פראייר".
התוצאה של התנהלות זו הייתה זליגה להעדפת הבינוניות, העדפת הנוחות וויתור על הישגיות. כמובן שלא אצל כולם, אבל זו הייתה אופציה, ולכן היו מי שזיהו והעדיפו אותה.
ואז הופרט הקיבוץ. היו אלו שהמצב החדש התאים להם. היו מי שהיו צריכים להתחיל לבנות את עצמם מחדש, וזה לא היה קל. ההרגל כבר התקבע.
למעשה השיתופיות יצרה את האפשרות לא לקחת אחריות, לא לבחון את גבולות העצמי, לא לשאוף למעלה אלא להסתפק בקטן, בבינוני, בנוח.

אני מביאה את הקיבוץ כמשל לדרך שבה הלימודים שלנו מקדשים את השיתופיות. בתחילת הלימודים סופר לנו שהעידן הטכנולוגי נשען על שיתופיות. האינטרנט הנו מאגר של ידע אוניברסלי שיתופי ההולך וגדל בקצב מדהים, וכדי להעצים את היכולת השיתופית שלנו, כדי שנתאים לעידן בו אנו חיים ופועלים, חשוב שנעבוד באופן שיתופי, כלומר בקבוצות. כל הזמן. כמעט ואין קורסים שבהם העבודה נערכת באופן פרטני, יחידני.

נכון שאני אינדבידואליסטית באופיי, יש לי רצון לעשות וליצור דברים בדרך שלי, רוב הזמן יש לי שאיפה לפרפקציוניזם (עובדת על זה, אבל ברמות מסוימות זה כבר כנראה תמיד יישאר...). לא טבעי או נוח לי לעבוד באופן שיתופי.
אני חווה על עצמי, אך גם מסתכלת על הנעשה בחלק מהקבוצות האחרות. בדיוק כמו בקיבוץ אני רואה פערים גדולים בלקיחת אחריות על התהליך הלימודי, דבר שמתאפשר הרבה יותר כאשר האחריות היא לא אישית אלא קולקטיבית. אני רואה הישענות על תוצרים קיימים על חשבון פיתוח חומרים מקוריים. כי זה נוח, כי זה כבר שם, כי למה בעצם להתאמץ. ושוב- בדיוק כמו בקיבוץ- זה לא כולם, גם לא הרוב, אבל זה מתקיים.

השיתוף הוא לגיטימי, הוא באמת חלק מהעידן הזה, חלק ממהפיכת הידע. אין צורך להמציא את הגלגל בכל פעם מחדש, או כמו שמנוע החיפוש google scholar מציע: "עמדו על כתפי נפילים". אני מאמינה שאמירה זו מתכוונת לכך שניקח את הידע הקיים ונבנה את הידע הבא כמדרגה נוספת. הבעיה עם השיתופיות שהיא מאפשרת למחזר, להשתמש בידוע ובמוכר, ללכת על נתיב הנוחות במקום לחדש ולהגיע לשיאים חדשים.

הקיבוץ השיתופי נגמר, בין השאר מכיוון שמי שהלך קדימה לא רצה כבר לסחוב על גבו את מי שבחר להישאר מאחור. זה עורר יותר מדי מתחים חברתיים. אני חושבת שהלמידה השיתופית, על מנת שתתקיים באופן יותר נכון, צריכה להישאר ברמת ההתייעצות, הדיון, סיעור המוחות, אבל אז חשוב שתתאפשר גם פעילות אישית עצמאית, אשר מחייבת לקיחת אחריות שהיא תחילתו של שביל ההעצמה.


תמונות ארכיון-

 

מתאמצים, מפגינים יצירתיות ובונים את המדרגה הבאה

ארכיון קיבוץ יגור.

מתוך אתר פיקיוויקי ישראל www.pikiwiki.org.il        

מחסן הבגדים- שיתופיות ללא ייחוד.





ארכיון רמת הכובש.

מתוך אתר פיקיוויקי ישראל www.pikiwiki.org.il

המרחב הקיומי שלנו מאפשר בכל רגע את הבחירה האישית בין הדברים, והבחירות שלנו הן שיובילו אותנו הלאה, לכן כדאי שהן יהיו נכונות עבורנו.

זה אף פעם לא נגמר...

זמן לא רב לפני שהתחלתי ללמוד במסלול לתואר שני בתקשוב ולמידה במרכז ללימודים אקדמיים, הייתה לי שיחה עם מרצה לתקשוב ממכללה אחרת. היא ציינה שברוב תחומי הדעת, האדם צובר ידע שהוא קבוע ומוסכם, הידע הופך להיות חלק מהמשאבים האישיים שלו, והוא יכול להמשיך ולהשתמש בהם, ללמד אותם הלאה. לדוגמה, מרצה להיסטוריה, מרגע שהפנים את המידע, הוא יכול להשתמש בו עד שארית חייו, מקסימום להשלים את מעט הידע החדש שיתווסף, אבל הדברים שם לתמיד. היא המשיכה ואמרה שהתסכול בתחום התקשוב, הוא ששום דבר לא נשאר נכון או קבוע לאורך זמן. מי שבוחר בתחום זה, למעשה גוזר על עצמו המשך חיפוש ורכישת ידע תמידי, ובמידה שלא יעשה זאת, יהפוך מהר מאד ללא רלוונטי.

בכל זאת הגעתי לכאן, ללימודים. מבחינתי ההשתנות, ההתחדשות, החיפוש התמידי, המצב הלא וודאי ולא יציב שתחום התקשוב יוצר, הוא מקום של צמיחה, עניין, הזדמנות להתרגשות. יש בחוויה הזו משהו מהאפשרות לחיות את הרגע, בלי להתעמק במה שהיה או מה שיהיה. בעצם- הזדמנות לממש את הבסיס לכל סדנת מודעות ניו- אייג'ית.

אבל-
כל ההרמוניה הזו התפוגגה לרגע כש"voki" החליטו "לשבור את הכלים".
voki הוא אתר המאפשר ליצור דמויות, להקליט להן פס- קול קצר, ולהטמיע באתר. כאשר לוחצים על כפתור ההפעלה, הדמות מתאימה את תנועות הפנים (פה, עיניים, הטיית הפנים) לפס הקול, ונראה כאילו היא אכן מדברת.

ככה זה נראה. דמות זו שימשה כהנחיה קולית ביחידת לימוד לתלמידים לקויי למידה בנושא "ממציאים והמצאות", ותפקידה היה להקל עליהם בעומס קריאת הטקסטים.
השבוע, כשרציתי ליצור דמויות נוספות ב"voki" לצורך שיעור ביחידת לימוד שאני מפתחת בנושא הפקת עיתון בית ספר, נוכחתי לראות שבאתר נותרו מעט מאד דמויות לשימוש חינמי, ורובן המכריע הפך לאפשרי בתשלום בלבד. התפשרתי על מיעוט הדמויות, אך כשהטמעתי אותן באתר יחידת הלימוד גיליתי שלא ניתן לראות אותן. לאכזבתי הן הוסרו גם מאתרי יחידות הלימוד שכבר היו קיימות בהן.

מאכזב. מרגיז, מתסכל. אלו התחושות העיקריות שהתלוו לגילוי הזה. ומה עכשיו?

מצד אחד, התרגלתי לרעיון שהתקשוב דורש ממני לשעוט קדימה כל הזמן, להיות, ללמוד, להתקדם. מצד שני, אני לומדת מפרשיית ה"voki" שנדרש ממני גם לחזור ולארגן את העבר (ובמיוחד מכיוון שאני מתכוונת להשתמש ביחידת הלימוד "ממציאים והמצאות" גם בהמשך), למצוא תחליפים מתאימים, לחפש מחדש.

בעצם האינטרנט מהווה מרחב של התנסויות, שבו אין שום דבר וודאי, שום דבר קבוע או יציב. הכל בתהליך של השתנות, עם הבטחה שאין לנו מושג בכל היבט של הדברים. צריך ללמוד לוותר על שליטה, לזרום, לחיות את הכאן והעכשיו.
מסתבר ששנים של סדנאות מודעות ומדיטציות רק היוו את המבוא לחוויית האינטרנט במיטבה...