31 ביולי 2012

האדם הדיגיטלי? כבר לא שאלה אתית. מציאות.

לפני מספר שבועות כתבתי רשומה על כך שאנו מתייחסים אל האמצעי הדיגיטלי כאלמנט להרחבת הגוף האנושי.
השבוע נתקלתי בסיפורו של ניל הרביסון, איש צבעוני ביותר (בהופעתו בהרצאה של טד הוא בחר ללבוש חולצה כחולה, ז'אקט ורוד ומכנסיים צהובים), שאינו רואה צבעים אך שומע אותם.


ניל הרביסון נולד עיוור צבעים. הוא רואה את העולם בגווני אפור, מעולם לא ראה צבע. ניל מרכיב לראשו מתקן הכולל עין אלקטרונית, סנסור הקולט את תדר הצבע שמולו והופך אותו לצליל. על פי סדרת הצלילים שהוא שומע, הוא יודע לזהות את הצבע.
הוא מספר שבתחילה זכר את שמות הצבעים (שהיו שמות מופשטים בעיניו), לאחר מכן התפתחה אצלו תפיסה לצבעים, שהפכה לתחושת צבעים, ובסופו של דבר אפילו התחיל לחלום בצבע.
בשלב זה הוא הרגיש שהתכנה והמוח שלו התאחדו, הפכו לישות אחת. הוא חש שהאמצעי הדיגיטלי כבר אינו חלק נפרד מגופו, אלא הרחבה של חושיו.
ניל מספר שמבחינתו המכשיר נתפס כחלק מגופו, ולכן בתמונת הדרכון שלו הוא מצולם כשהמכשיר לראשו. למרות שעל פי חוקי המדינה אין להצטלם עם אביזרים חיצוניים, הוא הצליח לשכנע את הממסד שזו הרחבה של המוח שלו.
בהמשך הוא הרחיב את חושיו, והוסיף את תדרי האולטרה- סגול והאינפרה-אדום.
ניל הרביסון הקים קרן שתסייע לאנשים להשתמש בטכנולוגיה כחלק מהגוף, מכיוון שהיכולת להרחיב את החושים מרחיבה את הידע האישי. המסר שלו לעולם הוא שהחיים יהיו יותר מרגשים אם נפסיק ליצור אפליקציות לטלפונים ניידים ונתחיל לייצר אפליקציות לגוף האדם. ניל מעודד את קהל הצופים לחשוב אילו חושים היו רוצים להרחיב.


Neil Harbisson: I listen to color, TED

כשהייתי ילדה, סדרות טלוויזיה שעסקו באנשים "מורחבים טכנולוגית" נחשבו לדמיוניות לחלוטין. היום הגיבורים שלהן נראים אפרוריים ושבלוניים לעומת האנשים שמסתובבים בינינו במציאות. הסנסור האלקטרוני של ניל הרביסון נראה פתרון טכנולוגי שיכול לשדרג את איכות החיים. כמוהו יש מכשירים רבים אחרים המסייעים לאנשים להתגבר על כשלים פיזיים בחיי היומיום. הדבר נראה לנו נכון וטבעי. אנו שואפים לשחזר את המצב הטבעי של הגוף.
המסר החדשני שניל מביא עימו הוא התפיסה שהטכנולוגיה היא חלק מהגוף ולא אביזר נלווה, והיא יכולה לתת לנו להגיע אל מעבר למצב הפיזי המקורי שהיה צפוי לנו בתנאי החיים האופטימליים. יש לנו כאן אפשרות להגביר את העוצמות של עצמנו. כל שעלינו לעשות הוא לרצות זאת, ולפנות אל המומחה המתאים.

אני מנסה לבחון את עמדותיי, ומגלה שהתפיסה שניל מביא עמו, נראית לי דווקא הגיונית. אני תוהה לגבי סוגיות כמו אתיקה, צניעות, חיים מתוך קבלה עצמית, התמודדות עם קושי כהזדמנות להעצמה, ובכל זאת יש בבשורה הזו משהו קסום, משהו שמרחיב את החוויה.
ברור לי שבעוד מספר שנים זו תהיה הנורמה, לא תהיה סביב העניין שום שאלה של אתיקה. "הרחבות מוח" יהיו זמינות בתחומים שונים, וכולנו נהיה שם.



29 ביולי 2012

למידה רשתית- הדרך אל הידע



בקורס "עיצוב סביבות למידה מתוקשבות" בהנחיית ד"ר אתי כוכבי, עלינו ליצור יחידת לימוד מתוקשבת. התלבטתי בין שני נושאים שאלמד בשנה הבאה בבית הספר: קיימות ומחזור, ויצירת עלון בית ספרי, שניהם נושאים חדשים במסגרת ההוראה שלי, כך שיצירת יחידת לימוד בשני התחומים בכל מקרה תהיה יעילה עבורי.

ההתלבטות בין הנושאים לא הייתה מסובכת: תחום הקיימות מאד עדכני ורלוונטי, ולכן יש חומר רב בנושא זה באינטרנט. בנוסף, יש לי ידע בסיסי פלוס, שהצטבר בשנים האחרונות עקב עיסוק שוטף בנושא. לכאורה אפשר לצאת לדרך. נושא העלון הבית ספרי לא ממש מוכר לי, ועד כמה ששוטטתי ברחבי האינטרנט, החומר הקיים מאד דל, לא מזמין פעילות מתוקשבת, יותר ברמת הנחיות כלליות למורה (אם בכלל), או במילים אחרות- התמודדות הדורשת המון התעמקות, למידה ועבודה.
כמובן שבחרתי באפשרות השנייה.
דפוס האישיות שלי שולח אותי בדרך כלל אל הלא נודע. המוכר והידוע הרבה פחות מרגש מבחינתי.

אז יצאתי לדרך. הבחירה בתוכן לא ממש מוכר לי, ובמשאבים מאד דלים באופן יחסי באינטרנט גרמו לי לתהליך למידה רשתי. הגדרתי את התחומים בהם אעסוק ביחידת הלימוד, ומאז אני מחפשת, מוצאת, לומדת, מחליטה שזה לא מספיק טוב, מחפשת שוב, יוצרת יש מאין, מחפשת, וכך הלאה, במעגל אינסופי.

מדי פעם אני תוהה למה בחרתי בדרך שידעתי שתדרוש ממני הרבה יותר, אבל אז נזכרת שככה אני, זה מה שבאמת נכון לי.

אני מתקדמת לאט, אבל בדרך פוגשת המון תכנים מעניינים. נתקלתי בפרויקט "טיפוגרפיה בתנועה", פרויקט שנלמד בבתי ספר לעיצוב, בארץ ובעולם. בסרטונים שהועלו לרשת, נעשה שימוש בטיפוגרפיה, כלומר בבחירת טקסט כמעביר מסר תקשורתי- ע"י שימוש בסוגי גופנים (גופן מעוגל כמשדר זרימה וגמישות, לעומת גופן מרובע המסמל בגרות, סדר, משמעת וכו'), בצורת סידור הטקסט, בתנועתיות הטקסט, בצבעוניות וכו'.

מאד מעניין לראות כמה משמעות יש לכל פרט בדרך אל השלם. עד כמה המודעות לתכנים כגון טיפוגרפיה, שימוש בצבע ובצורה, יכולה לתרום להעברת המסר שאנו מעוניינים להעביר.

מוזמנים לצפות בסרטון העושה שימוש בטיפוגרפיה בתנועה על מנת להעביר את המסרים התוכניים של "הכבש הששה עשר".

הכבש הששה עשר- טיפוגרפיה בתנועה






20 ביולי 2012

חיבור הוא לבד, לבד הוא חיבור

מקור התמונה: גוגל תמונות

התמונה הזו לא תגרום לאף אחד לעצור בתמיהה. אולי אחד הדברים שהעין שלנו התרגלה לראות הוא אנשים מסמסים, מתקשרים זה עם זה. זה קורה בכל מקום ובכל זמן. אנחנו יושבים אחד עם השני ומדברים (בקיצור) עם אלו שלא נמצאים איתנו.
העיסוק בשאלת היותנו מחוברים יותר או מנותקים יותר בעידן הטכנולוגי נשחק עד דק, ובכל זאת- נתקלתי בסרטון מעניין באתר TED, "מחוברים אבל לבד", בו מספרת שרי טרקל ששאלה אנשים "מה רע בניהול שיחה?"
התשובות היו:
- זה קורה בזמן אמיתי.
- אין לך שליטה על מה שאתה עומד לומר.
התרגלנו להציג את עצמנו, לערוך, לתקן, אנו יוצרים אייקון של עצמנו, לפעמים סינטטי מדי, "עשוי" מדי, מתרחק מהחיים האמיתיים. שרי טרקל טוענת שאנחנו מרמים את עצמנו. יחסי האנוש הינם מבולגנים, עשירים ותובעניים, ואנו "מנקים" אותם ע"י הטכנולוגיה.
טרקל, פסיכולוגית, סוציולוגית וחובבת טכנולוגיה, מדברת על כך שאנו בודדים ומפחדים מאינטימיות, ולכן עוסקים בפיתוח טכנולוגיה שתעניק לנו אשלייה של חברה, בלא להתחייב לכל הנדרש מחברות (אינטימיות, מחוייבות, הקשבה וכו'). האמצעים הטכנולוגיים והרשתות החברתיות מעניקים לנו תחושה שתמיד ישמעו את קולנו ושלא נצטרך לעולם להיות לבד. לטענתה כשאנשים נמצאים לבד הם מבוהלים, חשים מנותקים, ולכן התפתחה התפיסה הקיומית "אני משתף- משמע אני קיים".

טרקל מסכמת את דבריה בכך שחשוב לטפח את היכולת להיות לבד. ההימצאות עם עצמי מאפשרת לי חיבור לעצמי, הכרת עצמי, ואז, עם היציאה החוצה, לחברה, יש יותר סיכוי ליצור התקשרויות אמת. כאשר אין לי יכולת להיות לבד, אני פונה לאחרים על מנת להפיג את חרדת הבדידות, ולא יכולה ללמוד להעריך את מי שאני.

הפרדוקס שטרקל מציגה מרגיש כל כך נכון, כל כך מחובר לחיים: המפתח לאהבה עצמית הוא להכיר את עצמי, לדעת מה נכון לי, מה אני צריכה על מנת ליצור חיים משמעותיים. את האיכויות האלו משיגים דרך מפגש עצמי- פנימי. אם אוהבים את הלבד זמינים ליחד, היחד אינו מאיים. מי שאינו מפנה זמן להכרות עם עצמו, מקבל עליו את עיצוב החברה. הוא פחות זמין להרגיש את צרכיו ויותר את המצופה ממנו, דבר המוביל בסופו של דבר לחרדה, שכהימנעות ממנה הוא מוצא את עצמו מתקשר/ מסמס/ מגיב ונאבק על "לייקים", על מנת לקבל אישור חיצוני לקיומו.

על פי טרקל, אם לא נדע להיות לבד, נרגיש בודדים.
הילדים והמתבגרים של היום, דור הילידים הדיגיטליים, מתקיימים בעולם של חיבור טכנולוגי, חיבור שפונה החוצה ולא פנימה, אל העצמי. כ"בוגרים האחראיים" בחברה חשוב שנשאף ליצור סיטואציות שיזמנו להם הכרות עם עצמם, נינוחות עם הלבד, על מנת שתהיה להם אפשרות ליחד אמיתי.


שרי טרקל- מחוברים אבל לבד- TED


15 ביולי 2012

המחשב- האיבר הבא ברשימת אברי גוף האדם

כבר לא מעט זמן מחלחלת בי ההבנה שהגיע הזמן שארכוש לי זוג משקפי קריאה. במרבית הזמן אני קוראת באמצעות מכשירים דיגיטליים: מחשב, טאבלט, סמארטפון וכו'. אופן קריאה זה מאפשר לי לשלוט בגודל הגופן ולהתאים את המציאות לצרכיי. מדי פעם, כשאני נתקלת בחומר קריאה המודפס בגופן זערורי על נייר, אני מפנימה את העובדה שהאמצעים הדיגיטליים לא יהיו שם תמיד בשבילי (אם כי רוב הזמן הם שם...).

יש לי חברה, צלמת במקצועה, שלא מעלה על דעתה להפיץ תמונות שלה ללא הצרת היקפים בתכנת הפוטושופ. הדרך שבה אנו זוכרים את המציאות מורכבת בין השאר מהטבעות ויזואליות שנצרבו במוח, ואם הזיכרון הוא פרשנות למציאות שחלפה, עדיף לטעמה שיישען על מציאות משודרגת, ואין כמו המחשב לסייע בכך.

השכן שלי, שמפאת מצבו הבריאותי אינו יכול לטייל בעולם, מכתת את רגליו במרחבי היוטיוב ומגיע לכל מקום. מכיוון ששמיעתו הולכת ונחלשת, הוא מגביר את עצמת הצליל במכשיר ומתענג על קולות פכפוך המים וציוץ הציפורים שפוגש בטיוליו.

על הרחבת הזיכרון האנושי כבר אמרו כמעט הכל- האמצעים הדיגיטליים מהווים הרחבה של הזיכרון האנושי, מעין כונן חיצוני שמחובר אלינו במרבית שעות הערנות, ומאפשר לנו לשכוח המון פרטים שפעם זכרנו בקלות: מספרי טלפון, תאריכי ימי הולדת חשובים וכו'. אנחנו סומכים עליהם שהם יהיו שם בשבילנו תמיד.

Trevor Prideaux, התמונה מתוך אתר cydia.co.il

Trevor Prideaux מימש את האמרה: "אם החיים נתנו לך לימון- תעשה ממנו לימונדה". הוא הפך את הסמארטפון שלו לחלק אינטגרלי מידו התותבת. רבים מאיתנו לא יהססו להודות שכאשר הסמארטפון שלהם אינו בנמצא הם חווים סוג של חוסר, ניתוק, אבדן (גם אם זמני בלבד)- מעין נכות זמנית.

אנו נוטים להתייחס כיום אל האמצעים הדיגיטליים האישיים שלנו (בעיקר אל הסמארטפון) כאל מעין איבר נוסף בגופנו. הוא תמיד נמצא שם, בשימוש שוטף, חיוני לנו כמעט כמו מערכות גופנו. קשה לנו לדמיין את עצמנו בלעדיו.

אם בעבר, בתהליך פיתוח המכשירים הדיגיטליים, ניסו להתחקות אחר החשיבה האנושית ולייצר מוצר שישאף להגיע לשם, הרי שנראה שהיום הטכנולוגיה היא האידאל, ובמקרים רבים האדם מנסה לשדרג את עצמו ע"י איחוד עם החידושים שהיא מביאה עמה.


4 ביולי 2012

הפרעת קשב וריכוז- אפקט הביצה והתרנגולת?

בשנים האחרונות הולך ועולה מספר המאובחנים בעלי הפרעת קשב וריכוז. יש לכך מספר סיבות אפשריות, ביניהן המודעות הגוברת והתפתחות בתחום האבחונים.
בקורס "מדעי החינוך במאה ה-21" בהנחיית גילה לוי עצמון, למדנו שהמוח האנושי נמצא בשלבי התהוות (בכל זמן). האדם תפקד בעבר כצייד, ונדרשו לו תכונות של פיצול קשב וערנות לכל פרט לצורך הישרדותו. עד היום ישנן אוכלוסיות בעולם שתכונות אלו נחשבות אצלן למועילות יותר מכישורי למידה בכיתה. בהמשך פיתח האדם תכונות של חקלאי, כלומר דפוס התנהלות מיושב, סבלני, נדרש לתכנן, ללמוד ולהעביר ידע לדורות הבאים. האבולוציה מראה לנו ציר התפתחות שתחילתו במה שנתפס בעינינו כיום כהפרעת קשב וריכוז, והמשכו ביכולת מיקוד ולמידה כפי שאנו רגילים לראות (למידה בכיתה, עמידה בסטנדרטים מדידים וכו').

המאה ה-21 הביאה עמה את הפיתוח המואץ של הטכנולוגיה. אם ניקח את השימוש באינטרנט כדוגמה, ניתן לראות שנדרשים כישורים המאפיינים הפרעת קשב וריכוז: קפיצה מעניין לעניין, ריכוז במספר אירועים בו זמנית, השתנות מהירה וכו'. זהו דפוס ההתנהלות הנדרש כדי לחוות את המדיה הזו במלוא עצמתה.
הילדים של היום- ולא רק אלו המוגדרים כבעלי הפרעת קשב וריכוז- מתנהלים כך. הם "ילידים דיגיטליים"- נולדו לתוך עידן שדורש את המומחיות הזו, והם נולדו ככל הנראה מתאימים, מצוידים אבולוציונית.

למעשה נוצר "אפקט ביצה ותרנגולת"- הפרעת הקשב הובילה לינארית אל הישגים טכנולוגיים שמקורם בקשב ומיקוד, ואלו הובילו לדפוס המזכיר הפרעת קשב.


התמונה מאתר: communities.bmc.com


בכתבה "אפליקציה וקוץ בה: ספרי ילדים באייפד" שפורסמה באתר Ynet בתאריך 2.7.2012, מתייחסת עדנה אברמסון לנושא הספרים הדיגיטליים. מחקרים מראים שהאפקטים הדיגיטליים אמנם מקרבים את הילד אל הסיפור, אך הסחות הדעת גורמות לכך שיזכור פחות את רצף העלילה. תצפיות מחקריות מראות שככל שה"ספר" מצויד ביותר אפקטים כאלו, הוא נמכר יותר.
הילד רוכש כישורים שונים במהלך השימוש בסיפור הדיגיטלי, אך אלו לא בהכרח תואמים במדויק לציפיות הלינאריות אליהן היינו מורגלים.

לאור הכתבה עולה בי השאלה לאן פני המין האנושי? עד לאחרונה חשבתי שההתפתחות האנושית היא לינארית: האדם הזדקף, צד וליקט, התיישב ופיתח כישורי חשיבה ולמידה ממוקדים, שתרמו לפיתוח הטכנולוגיה. הטכנולוגיה גורמת לו לחזור למיומנויות של "ציד".
האם יתכן שהפרעות הקשב והריכוז המאובחנות יותר ויותר באוכלוסיה, הם למעשה המיומנות החדשה, המתאימה לעולם שלנו? אולי זה הדבר הבא?

אני חושבת שהשינוי הבא במבנה האנושי הוא תפיסה של "אחדות הניגודים"- אם קודם הורגלנו לקחת תכונה אחת כאידאל ולראות באחרת הפרעה, נראה שהילדים של היום נמצאים בשני הקצוות גם יחד. הם יכולים לפעול מתוך קשב מפוצל, כלומר לעסוק במספר משימות בו זמנית (להתכתב עם 8 אנשים שונים בפייסבוק, לדבר בטלפון, לשמוע מוזיקה ולהתכונן למבחן), ובו בזמן להיות מאד ממוקדים בכל משימה.

"אחדות הניגודים" היא תפיסה בעלת ממד רשתי- מרחבי: הכל יכול להתקיים בו זמנית, במידת לגיטימציה הולכת וגוברת, בדיוק כמו החיים שלנו עכשיו. אבל- זהו כנראה רגע היוולדה של הרשומה הבאה...





26 ביוני 2012

חזון הוליסטי- הקשר בין אדריכלות לחינוך

היום התקיים הסמינר השמיני של ביה"ס לחינוך במרכז ללימודים אקדמיים. ד"ר גילה קורץ הציגה מספר עבודות סטודנטים, ביניהן את החזון החינוכי שלי, המובע בסרטון שיצרתי במסגרת הקורס "מדעי החינוך במאה ה-21", בהנחיית ד"ר גילה לוי עצמון:


החזון החינוכי שלי עוסק בעיקר ביחסים שבין הקבוע למשתנה, בין מסגרת (סדר יום, מקצועות ליבה וכו') לבין גמישות ומענה ספציפי לשונות בין אישית, לצרכי התלמידים, בהתאם ליכולותיהם וכישוריהם הייחודיים.

בחרתי להשתמש בדימוי של "אדריכלות דינאמית", מבנה שבחלקו הוא יציב וקבוע ובחלקו משתנה בכל רגע נתון. מכיוון שעד לפני מספר שנים עסקתי באדריכלות, זו ככל הנראה שפה שהיא טבעית לי...

כשאני מסתכלת לאחור, לימים בהם הייתי סטודנטית לאדריכלות, בשנתיים האחרונות ללימודים התחלתי לחפש את החשיבה שמאחורי האדריכלות, את הפילוסופיה שהביא האדריכל והדרך בה הוא מממש אותה לכדי מבנה (עד אז העבודה שלי נערכה "מהבטן","מהראש", עיסוק בצורניות וכו'). אימצתי את דרך העבודה הזו, של חשיבה על תיאוריה, תפיסת עולם, או מה שהיום אני קוראת לו "חזון", ונוכחתי לדעת שכאשר החזון נכון בעיני, היישום שלו במבנה נוצר כמעט מאליו. הדברים ברורים, בעלי הגיון פנימי, נבנים באופן מדויק.
מצאתי את עצמי עוסקת במרבית הפרויקטים שתכננתי באותה תקופה במסגרת לימודי, ביחסים שבין המשתנה לקבוע, מתוך הנחה שהמבנה האדריכלי משקף את האדם החי בתוכו, והאדם הינו בעל מאפיינים של קביעות ומאפיינים של גמישות והשתנות.

כשחשבתי על החזון החינוכי שלי התמקדתי בילדים שאותם אני מלמדת, מה הצרכים שלהם? מה נכון עבורם? אני מלמדת תלמידים לקויי למידה, ונושא ההעצמה האישית דרך התייחסות לחוזקות האישיות של כל אחד ואחד מהם, הוא קריטי בעיני לחיזוק הדימוי העצמי והבטחון העצמי, שהם נדבך בדרך לחיים שלמים יותר.

כשד"ר גילה קורץ אמרה לי שהיא מתכוונת להציג את הסרטון, התחברו אצלי שני האירועים. לפני שנים היה לי חזון אדריכלי, שהיה שאוב מתפיסתי את מהות המבנה האנושי, ועסקה ביחס שבין הקבוע למשתנה. חזון מערכת החינוך שלי נכון לתקופה זו מתייחס בדיוק לאותה מהות ומאופיין באותם אלמנטים. התבהר לי שחזון אינו בנוי ממקטעים נפרדים- חזון באדריכלות, חזון בחינוך, חזון בכלכלה וכו'. חזון הוא דבר הוליסטי, שלם, כשהוא מתאים ונכון הוא פונה למכלול כולו. אח"כ אפשר "לגזור" ממנו את החלקים לצורך הרחבה וביצוע.

מקווה לראות את החזון ההוליסטי מתממש במציאות.



20 ביוני 2012

האייפד- ידידו הטוב ביותר של לקוי הלמידה?


ילדים בעלי לקויות למידה מתקשים בחלקם ברכישת הקריאה. במאמר "שימוש ב iPad לשיפור מיומנויות למידה אצל ילדים בעלי ADHD" שהתפרסם באתר מס"ע/ מכון מופ"ת ביוני 2012, מצוין מקרה של שימוש באייפד לצורך שיפור מיומנות הקריאה אצל ילד בגיל בי"ס יסודי, בעל הפרעת קשב וריכוז. נאמר שבתוך שישה שבועות התקדם הילד בקריאה ברמה של השלמת שנת לימודים. השימוש באייפד איפשר לילד להתרכז במשימות עיוניות, דבר שלא הושג קודם לכן במשך חמש שנים של למידה בשילוב טיפול תרופתי.

יש משהו מאד אפנתי בשילוב האייפד בלמידה. זה עדכני, עכשווי, אפוף בהילת חדשנות. נכון, זה יכול גם לתמוך בלמידה: מסך האייפד (או המחשב) הינו בעל פוטנציאל לרכז את הילד בעל הפרעת הקשב והריכוז. הוא יכול לאפשר מיקוד בנושא מסויים, או "קופצנות" בין תחומי למידה שונים, בהתאם ליכולתו של הילד להתרכז במשימה לאורך זמן. הוא פונה למספר ערוצי קלט (חזותי, שמיעתי, תחושתי), ובנוסף לכך, הוא הכלי שהילד גדל איתו, דובר את השפה שלו.

עם זאת, חשוב לזכור שלכל ילד יש את ערוצי הקלט האישיים שלו. ילד שערוץ הקלט המרכזי שלו תנועתי, ילמד באופן מיטבי תוך שילוב פעילות גופנית. ילד שחשובה לו האינטראקציה האנושית, ילמד טוב יותר דרך שיח/ דיאלוג עם המורה. יש ילדים שזקוקים להגדרת גבולות הלמידה, ומעדיפים לראות דף, שבאמצעותו יודעים מתי מתחילה המשימה הלימודית ומתי מסתיימת, גבול שלא בהכרח מתקיים בעולם הממוחשב, שבו המידע, כולל מטלות לימודיות, הנו אין סופי.

בתהליך הלמידה, בפרט אצל ילדים לקויי למידה, יש חשיבות רבה לשילוב אמצעים שונים, תוך חיפוש מתמיד של אמצעי הלמידה הנכון עבור ילד ספציפי.
המחשב / האייפד הוא רק עוד אמצעי. הוא כלי מרכזי, מאפשר מגוון עצום של התנסויות, ככל שהזמן חולף נוספות לו עוד אפליקציות שהופכות אותו למיטבי יותר, אך חשוב שהפדגוגיה והבנת צרכי הילד תוביל את תהליך הלמידה, והטכנולוגיה תישאר ברקע של קבלת ההחלטות, כאחד מכלי העזר של המורה בתהליך הלמידה.