25 באוגוסט 2012

זה אף פעם לא נגמר...

זמן לא רב לפני שהתחלתי ללמוד במסלול לתואר שני בתקשוב ולמידה במרכז ללימודים אקדמיים, הייתה לי שיחה עם מרצה לתקשוב ממכללה אחרת. היא ציינה שברוב תחומי הדעת, האדם צובר ידע שהוא קבוע ומוסכם, הידע הופך להיות חלק מהמשאבים האישיים שלו, והוא יכול להמשיך ולהשתמש בהם, ללמד אותם הלאה. לדוגמה, מרצה להיסטוריה, מרגע שהפנים את המידע, הוא יכול להשתמש בו עד שארית חייו, מקסימום להשלים את מעט הידע החדש שיתווסף, אבל הדברים שם לתמיד. היא המשיכה ואמרה שהתסכול בתחום התקשוב, הוא ששום דבר לא נשאר נכון או קבוע לאורך זמן. מי שבוחר בתחום זה, למעשה גוזר על עצמו המשך חיפוש ורכישת ידע תמידי, ובמידה שלא יעשה זאת, יהפוך מהר מאד ללא רלוונטי.

בכל זאת הגעתי לכאן, ללימודים. מבחינתי ההשתנות, ההתחדשות, החיפוש התמידי, המצב הלא וודאי ולא יציב שתחום התקשוב יוצר, הוא מקום של צמיחה, עניין, הזדמנות להתרגשות. יש בחוויה הזו משהו מהאפשרות לחיות את הרגע, בלי להתעמק במה שהיה או מה שיהיה. בעצם- הזדמנות לממש את הבסיס לכל סדנת מודעות ניו- אייג'ית.

אבל-
כל ההרמוניה הזו התפוגגה לרגע כש"voki" החליטו "לשבור את הכלים".
voki הוא אתר המאפשר ליצור דמויות, להקליט להן פס- קול קצר, ולהטמיע באתר. כאשר לוחצים על כפתור ההפעלה, הדמות מתאימה את תנועות הפנים (פה, עיניים, הטיית הפנים) לפס הקול, ונראה כאילו היא אכן מדברת.
ככה זה נראה. דמות זו שימשה כהנחיה קולית ביחידת לימוד לתלמידים לקויי למידה בנושא "ממציאים והמצאות", ותפקידה היה להקל עליהם בעומס קריאת הטקסטים.
השבוע, כשרציתי ליצור דמויות נוספות ב"voki" לצורך שיעור ביחידת לימוד שאני מפתחת בנושא הפקת עיתון בית ספר, נוכחתי לראות שבאתר נותרו מעט מאד דמויות לשימוש חינמי, ורובן המכריע הפך לאפשרי בתשלום בלבד. התפשרתי על מיעוט הדמויות, אך כשהטמעתי אותן באתר יחידת הלימוד גיליתי שלא ניתן לראות אותן. לאכזבתי הן הוסרו גם מאתרי יחידות הלימוד שכבר היו קיימות בהן.

מאכזב. מרגיז, מתסכל. אלו התחושות העיקריות שהתלוו לגילוי הזה. ומה עכשיו?

מצד אחד, התרגלתי לרעיון שהתקשוב דורש ממני לשעוט קדימה כל הזמן, להיות, ללמוד, להתקדם. מצד שני, אני לומדת מפרשיית ה"voki" שנדרש ממני גם לחזור ולארגן את העבר (ובמיוחד מכיוון שאני מתכוונת להשתמש ביחידת הלימוד "ממציאים והמצאות" גם בהמשך), למצוא תחליפים מתאימים, לחפש מחדש.

בעצם האינטרנט מהווה מרחב של התנסויות, שבו אין שום דבר וודאי, שום דבר קבוע או יציב. הכל בתהליך של השתנות, עם הבטחה שאין לנו מושג בכל היבט של הדברים. צריך ללמוד לוותר על שליטה, לזרום, לחיות את הכאן והעכשיו.
מסתבר ששנים של סדנאות מודעות ומדיטציות רק היוו את המבוא לחוויית האינטרנט במיטבה...

20 באוגוסט 2012

השתקפות סגנונות למידה בדפוסי לאום

במסגרת הקורס "הערכת טכנולוגיית מידע וידע" בהנחייתה של ד"ר ליאת אייל נתבקשנו לכתוב הצעה למחקר פעולה בתחום המשלב הערכה וטכנולוגיה- מחקר איכותני בו אני בוחנת את הפעילות של עצמי בתחומים אלו, במסגרת ההוראה שלי.
תחילת התהליך בבחירת בעיה או קושי, שמתוכם נגזרת שאלת המחקר.

הדילמה שבחרנו להתמקד בה, היא של הצורך שלי ליצור שיעורים יצירתיים, מגוונים, מעוררי חשיבה פתוחה, שיעורים ששולחים את התלמיד אל חיפוש שדרכו יבנה את הידע שלו (למידה קונסטרוקטיביסטית), או במילים אחרות- שיהיה לי מעניין כל הזמן, וההתנגשות של הצורך שלי עם זיהוי הצורך של קבוצת תלמידי כיתה ח' המוגדרים כלקויי למידה בעלי לקויות למידה מורכבות (לומדים בבית ספר לחינוך מיוחד), בלמידה שיטתית, מובנית, טכנית, הניתנת במנות קטנות, למידה בה ניתן לקבל משוב מיידי (למידה ביהביוריסטית). קונפליקט לא פתור.

לפני מספר ימים הסתיימה האולימפיאדה בלונדון. במדור הכלכלי של YNET התפרסמה הכתבה "ספורט וכלכלה: סין לא סתם זכתה בהרבה מדליות". בכתבה מדובר על כך שהסינים התבלטו באולימפיאדה בעיקר בתחומים הדורשים תרגול רב. למשל בקפיצה האמנותית נדרש הספורטאי להעביר שעות רבות בקפיצה לבריכה, קבלת הערות מהמאמן, עליה למקפצה לתרגול נוסף, וחוזר חלילה.
מי שהתחנך בגישת החינוך המערבי, הדוגלת בפיתוח הייחוד של הפרט, יתייחס לדרך האימון הזו כמשעממת עד בלתי אנושית.

אם נשווה את אימוני הספורטאים לגישות בחינוך, ניתן לראות שהסינים פועלים על פי הגישה הביהביוריסטית, הדוגלת בתרגול ושינון, בהליכה בצעדים קטנים אך בטוחים בתוך תהליך הלמידה, בעוד שהמערב פועל במידה רבה יותר על פי הגישה הקוגניטיבית והקונסטרוקטיביסטית, כלומר דוגל בהעצמת התלמיד, בפיתוח חשיבה יצירתית ופתוחה, בהבניית הידע על ידי התלמיד.

שני התהליכים, הנתפסים כמנוגדים, נדרשים להוראה מיטבית. יש פעמים שדרך אחת תתאים, ויש פעמים שהשנייה. מורה איכותי צריך לדעת לזהות מתי ובאילו מינונים להשתמש בכל אחת מן הדרכים, כיצד לשלב אותם באופן שיתמכו במסע אותו עובר התלמיד, בדרך לצמיחה אישית והעפלה במעלה הפוטנציאל האישי שלו.


אימון מתעמלות בסין- ביהביוריזם ספורטיבי


12 באוגוסט 2012

גלובליזציה, או: מהו המאכל הלאומי של הולנד?


חזרתי משבוע של חופשה בהולנד. היינו בעיקר באמסטרדם, עם מעט טיולים לכפרי דייגים וטחנות רוח.
ביום שני שעבר, עסק השיעור האחרון בתופעת הגלובליזציה. השיעור היה במסגרת הקורס "היבטים גלובליים של התקשוב", בהנחיית ד"ר חגית מישר טל, והצטרף לידע קודם מהקורס "מדעי החינוך במאה ה-21" בהנחיית ד"ר גילה לוי עצמון. כמה שעות אחרי השיעור כבר הייתי על המטוס, בדרך להולנד על ייחודה וקסמה המקומי...

הגלובליזציה הופכת את העולם לכפר אחד קטן, שבו הרבה מאפיינים משותפים. האחידות במותגים, מוזיקה, לבוש, אוכל וכו', באה על חשבון המקומי והאותנטי.

אדריכלות טיפוסית באמסטרדם, צילום: שהם סמית

מזג האוויר היה שונה, גם כמות הראשים הבלונדיניים יחסית הייתה גבוהה ממה שאנו רגילים לראות במזרח התיכון (וזה מידע ממש בדוק, מכיוון שהסתובבתי עם בת 15 טיפוסית, שהייתה מאד מרוכזת במשימת הזיהוי, הקטלוג והדיווח בעניין).
האמת- גם הארכיטקטורה הייתה ייחודית.
מעבר לזה- הכל היה מאד דומה. הבת הקטנה שלי, שמרגישה בנוח רק כאשר היא מזהה סניפי מק'דונלדס בסביבה מצאה את עצמה בקלות. הגדולה יותר עשתה את מרבית ה"שופינג" שלה בחנויות שיש להן סניפים גם בארץ, את הקפה שתינו בבית קפה ממותג אחר, עם סניפים המוכרים לבתנו מנסיעות קודמות לארצות אחרות, במילה אחת- גלובליזציה.
בימים האחרונים של הטיול, אחרי שחיפשנו את המסעדות המקומיות, אבל ערב אחד זה הרגיש לנו איטלקי, ביום שלאחריו מזרחי, ואחריו לא מוגדר אתנית, החלטנו לאכול ארוחה הולנדית טיפוסית בכל מחיר. מהר מאד הבנו שמשיטוט באמסטרדם ובכפרים הסמוכים, לא ניתן להבין מהו המאכל הלאומי, מהו הדבר המקומי האותנטי (כן, גבינה צהובה, ומומלץ עם חרדל ככל הנראה, אבל מה עוד הכי הכי שלהם???)
בלית ברירה פנינו אל האינטרנט. לפי הויקיפדיה המשקה הלאומי של הולנד הוא בירה, על מאכל לא ממש כתוב שם. גם בפורומים השונים אין דעה מוצקה לגבי מאכל לאומי. יש כמה אופציות שהעלו גולשים, אשר ברובם לא נשמעים נחושים מדי בדעתם.

לסיכום המסע- נהנינו מהטיול, נשמח לחזור בכל עת, אך יחד עם זאת מתקיימת אצלי מעין תחושת החמצה על כך שהדברים שמרגישים מקומיים (כפרי הדייגים וטחנות הרוח) הפכו למיצגים לתיירים, וככאלו- התרוקנו כמעט לגמרי מהאותנטיות, שככל הנראה נשארה נחלת העבר.
יש משהו מאכזב בכך שהכול כל כך דומה. שהייחודיות והשונות הולכת ומתמוססת. זה נוח, זה מוכר, ובעיקר- זה מה שהמציאות אומרת לנו שקורה כאן, וכנראה שאין ברירה אלא "לזרום" עם זה, ובכל זאת, יש קסם בלוקאלי ובאותנטי שחסר...