ספרים דיגיטליים, עיתון בית ספר מתוקשב- האם מדובר בהיברידיות (גם ישן וגם חדש) או שמדובר בהכלאה שנוצרה עקב דפוסי חשיבה שעדיין לא הספיקו להתעדכן?
ד"ר דובי וייס מדבר על הנטייה הטבעית שלנו "להסתכל במראה האחורית": כאשר נכנסת טכנולוגיה חדשה לחיינו, אנחנו מאמצים אותה על מנת לשדרג את היישומים בהם אנו משתמשים, אך פועלים בה מתוך חשיבה מוגבלת של הדבר שאותו אנו מכירים.
הספרים הדיגיטליים כדוגמה, בראשיתם היו ספרים מודפסים שנסרקו על מנת שניתן יהיה להשתמש בהם באמצעות המחשב. כיום, במבט (קצר יחסית) לאחור, זה לא נשמע חדשני באופן מיוחד, אבל זה היה צעד ראשון משמעותי. בהמשך נוספו בספר הדיגיטלי קישורים, ולאחר מכן (או במקביל) הרבה יותר קישורים למגוון יישומים, כגון סרטונים, סימולציות, תכנים טקסטואליים המרחיבים את המידע המקורי ועוד.
היום ה"ספר" הדיגיטאלי הוא בעצם אתר המרכז עצמי למידה שונים בנושא מסוים, ומאפשר למורה גמישות בבחירת תכני ההוראה וסדר הפעילויות ביחידת הלימוד.
אז למה בעצם נשאר השימוש במונח "ספר"? כנראה מהסיבה החזקה הזו, ההרגל. אנחנו "מסתכלים במראה האחורית", פועלים מתוך הרגל מצומצם בתוך טכנולוגיה שמאפשרת לנו הרבה יותר.
ברשומה הקודמת סיפרתי על הפעילות שאני עורכת עם קבוצת תלמידים בנושא עיתון בית הספר. התלמידים התלבטו אם ליצור עיתון אינטרנטי (מתוקשב) או עיתון מודפס על נייר. להפתעתי בהצבעה הראשונה התפלגו הקולות ל-50% לטובת כל אחת מהאפשרויות. הופתעתי, מכיוון שסברתי שתלמידים שנולדו לתוך העולם הדיגיטלי (ילידים דיגיטליים), יבחרו באופן טבעי במדיה זו. נוכחתי לדעת שההרגל, הדבר המוכר, הוא לפעמים חזק עד כדי כך שמנטרל את יכולת החשיבה היצירתית והביקורתית שלנו.
מכיוון שלא יכולתי לוותר על ההתנסות ביצירת עיתון אינטרנטי, שאלתי את התלמידים שבחרו באפשרות יצירת עיתון מודפס על נייר מהי הסיבה לבחירתם. כל אחד מהם, ברגע שניסה לתמלל לעצמו את בחירתו, הבין שהשיקול המרכזי שעמד לנגד עיניו הוא ההרגל. בהצבעה השנייה שקיימנו היה רוב מוחלט לטובת הפקת עיתון אינטרנטי. יצאנו לדרך.
ולמה בעצם הנושא הזה ממשיך להטריד אותי?
ככל שאנחנו נכנסים לעבודה בעיתון האינטרנטי, אני מזהה בעצמי את המקומות שבהם אני תפוסה בהרגלים של עצמי:
אני מדברת במונחים של "פעם", של עיתון נייר: תוהה מתי יצא הגיליון הראשון שלנו (גיליון??? אנחנו כבר לא מהדורה מודפסת!), מתלבטת איך נכון לארגן את ארכיון העיתון (גיליון ינואר, גיליון פברואר? אבל הדברים זורמים ברצף שלא נכון להפריד אותו שרירותית רק בגלל מספרים המופיעים בלוח השנה). אני מזהה שפחות נכון לקרוא למהות הזו שמתחילה להיווצר "עיתון", זה יותר "מקום".
לדוגמה, מפגש מקרי בהפסקה עם תלמידה שאוהבת לצלם ומחפשת מקום שדרכו תוכל להציג לעולם את צילומיה, הוביל לפתיחת דף ב"עיתון", שבו תלמידים יוכלו לספר את הסיפור של עצמם, לחשוף, קודם כל עבור עצמם, ועל הדרך- גם עבור העולם, את נקודות החוזק שלהם. יש כאן הזדמנות למהות צומחת, מתעדכנת, משתנה. משהו שהוא הרבה יותר מעיתון, מונח שמרגיש קצת סטטי. יש כאן הזדמנות להוויה.
אני חשה שהמשימה העיקרית שלי בפעילות עם קבוצת התלמידים בנושא עיתון בית הספר, היא לבחון בכל רגע נתון את המקומות בהם החשיבה שלי מקובעת במונחים ישנים, את הנטייה שלי "להסתכל במראה האחורית" ולפעול מתוך כוחו של ההרגל. למעשה הפעולה העיקרית שלי היא להוציא את ה"עיתון" מתוך העיתון המתוקשב, על מנת לאפשר לדבר החדש לצמוח, להגדיר את עצמו תוך כדי תנועה.
ד"ר דובי וייס מדבר על הנטייה הטבעית שלנו "להסתכל במראה האחורית": כאשר נכנסת טכנולוגיה חדשה לחיינו, אנחנו מאמצים אותה על מנת לשדרג את היישומים בהם אנו משתמשים, אך פועלים בה מתוך חשיבה מוגבלת של הדבר שאותו אנו מכירים.
הספרים הדיגיטליים כדוגמה, בראשיתם היו ספרים מודפסים שנסרקו על מנת שניתן יהיה להשתמש בהם באמצעות המחשב. כיום, במבט (קצר יחסית) לאחור, זה לא נשמע חדשני באופן מיוחד, אבל זה היה צעד ראשון משמעותי. בהמשך נוספו בספר הדיגיטלי קישורים, ולאחר מכן (או במקביל) הרבה יותר קישורים למגוון יישומים, כגון סרטונים, סימולציות, תכנים טקסטואליים המרחיבים את המידע המקורי ועוד.
היום ה"ספר" הדיגיטאלי הוא בעצם אתר המרכז עצמי למידה שונים בנושא מסוים, ומאפשר למורה גמישות בבחירת תכני ההוראה וסדר הפעילויות ביחידת הלימוד.
אז למה בעצם נשאר השימוש במונח "ספר"? כנראה מהסיבה החזקה הזו, ההרגל. אנחנו "מסתכלים במראה האחורית", פועלים מתוך הרגל מצומצם בתוך טכנולוגיה שמאפשרת לנו הרבה יותר.
ברשומה הקודמת סיפרתי על הפעילות שאני עורכת עם קבוצת תלמידים בנושא עיתון בית הספר. התלמידים התלבטו אם ליצור עיתון אינטרנטי (מתוקשב) או עיתון מודפס על נייר. להפתעתי בהצבעה הראשונה התפלגו הקולות ל-50% לטובת כל אחת מהאפשרויות. הופתעתי, מכיוון שסברתי שתלמידים שנולדו לתוך העולם הדיגיטלי (ילידים דיגיטליים), יבחרו באופן טבעי במדיה זו. נוכחתי לדעת שההרגל, הדבר המוכר, הוא לפעמים חזק עד כדי כך שמנטרל את יכולת החשיבה היצירתית והביקורתית שלנו.
מכיוון שלא יכולתי לוותר על ההתנסות ביצירת עיתון אינטרנטי, שאלתי את התלמידים שבחרו באפשרות יצירת עיתון מודפס על נייר מהי הסיבה לבחירתם. כל אחד מהם, ברגע שניסה לתמלל לעצמו את בחירתו, הבין שהשיקול המרכזי שעמד לנגד עיניו הוא ההרגל. בהצבעה השנייה שקיימנו היה רוב מוחלט לטובת הפקת עיתון אינטרנטי. יצאנו לדרך.
ולמה בעצם הנושא הזה ממשיך להטריד אותי?
ככל שאנחנו נכנסים לעבודה בעיתון האינטרנטי, אני מזהה בעצמי את המקומות שבהם אני תפוסה בהרגלים של עצמי:
אני מדברת במונחים של "פעם", של עיתון נייר: תוהה מתי יצא הגיליון הראשון שלנו (גיליון??? אנחנו כבר לא מהדורה מודפסת!), מתלבטת איך נכון לארגן את ארכיון העיתון (גיליון ינואר, גיליון פברואר? אבל הדברים זורמים ברצף שלא נכון להפריד אותו שרירותית רק בגלל מספרים המופיעים בלוח השנה). אני מזהה שפחות נכון לקרוא למהות הזו שמתחילה להיווצר "עיתון", זה יותר "מקום".
לדוגמה, מפגש מקרי בהפסקה עם תלמידה שאוהבת לצלם ומחפשת מקום שדרכו תוכל להציג לעולם את צילומיה, הוביל לפתיחת דף ב"עיתון", שבו תלמידים יוכלו לספר את הסיפור של עצמם, לחשוף, קודם כל עבור עצמם, ועל הדרך- גם עבור העולם, את נקודות החוזק שלהם. יש כאן הזדמנות למהות צומחת, מתעדכנת, משתנה. משהו שהוא הרבה יותר מעיתון, מונח שמרגיש קצת סטטי. יש כאן הזדמנות להוויה.
אני חשה שהמשימה העיקרית שלי בפעילות עם קבוצת התלמידים בנושא עיתון בית הספר, היא לבחון בכל רגע נתון את המקומות בהם החשיבה שלי מקובעת במונחים ישנים, את הנטייה שלי "להסתכל במראה האחורית" ולפעול מתוך כוחו של ההרגל. למעשה הפעולה העיקרית שלי היא להוציא את ה"עיתון" מתוך העיתון המתוקשב, על מנת לאפשר לדבר החדש לצמוח, להגדיר את עצמו תוך כדי תנועה.
